התמזל מזלי, היו לי מורים טובים, ביסודי וגם בתיכון. אבל  שיעורים שלמדתי מהורי, כנראה לא נלמדים באף בית ספר. הבוקר נזכרתי בשניים כאלו – שבעצם אין  קשר ביניהם, מלבד זאת שבשני המקרים הורי נכחו, הראשון נגע בהם ישירות אבל בחרו להשאר פאסיביים, השני – כלל לא נגע להם, אבל בחרו לפעול.
הדרמה הקטנה הראשונה התרחשה בחולון בשנות השבעים או השמונים, כבר לא זוכרת – אחר צהרים רגיל לגמרי, אבא נמנם על כסא הנוח שלו בחצר האחורית, אחרי יום עבודה מעייף ב"סולל בונה", כשלפתע הדהד קולה של אמא מחזית הבית: "עובדיה! גנב!!! תפסתי גנב!!!" הוא זינק עם כולנו, תוך שניות היינו במטבח, שם נגלה לעינינו מחזה: אמא אוחזת ביד אחת את ארנקה, שבדרך כלל היה מונח על המקרר לשימוש כולנו, ובידה השניה אוחזת בנחישות את ידו של בחור צעיר שנראה "ג'אנקי" לגמרי, בקושי עמד על הרגליים. לרגע עמדנו פעורי פה, מתלבטים מה עושים במצב הזה. לא עברו יותר מכמה רגעים ספורים, והחמלה גברה על הרצון להסגיר  -  אבא אחז את הגנב בידו, הוליך אותו אל מחוץ לבית והסביר לו בשקט אבל בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "שמע, הפעם אני משחרר אותך, אבל אם אראה אותך מסתובב בשכונה הזאת שוב, אני אדאג שתשב בכלא".  הצעיר מלמל משהו, הבטיח שיחזור למוטב, נשא את רגליו ונעלם מהאופק במהירות הבזק, מהפחד שאבי יתחרט…
באותם ימים לא נהגו לנעול דלתות כניסה לבית, וגם השער לא היה נעול. נדמה לי שעד יומם האחרון הם לא נעלו במשך היום. הארנק שתמיד היה בו קצת כסף למכולת חזר למקומו הרגיל מעל המקרר, ולא הוגשה תלונה במשטרה. לפי מה שסיפרו השכנים – הנרקומן נראה ברחוב עוד כמה פעמים, עד שעבר לשיקום או למקום אחר. אל הבית שלנו הוא כבר לא העז להתקרב.

הסיפור השני שנזכרתי בו התרחש באמצע שנות השמונים. קצת לפני ששיינקין הפך להיות "שיינקין", התגוררתי בדירת סטודנטים ברחוב רש"י,  עם צ', סטודנט לארכיטקטורה ועם ה' שלמדה איתי קולנוע. הלימודים הסתיימו ביוני, והיה ברור שלא נחדש את החוזה עם סיומו בסוף אוגוסט. צ' החליט לעזוב ולוותר על החזר שכר הדירה ששילם מראש עד תחילת ספטמבר, ה' החליטה להשאר עד תום החוזה, ואני – למזלי מצאתי דירת קרקע עם חצר בנווה צדק, ורציתי לסגור מיד עם בעל הבית, שלא הסכים להמתין חודשיים. מכיוון שלא יכולתי להרשות לעצמי לוותר על כמה אלפי שקלים ששולמו לבעלת הדירה ברש"י, סיכמתי עם ה' שאחפש מחליף/ה לחודשיים שנותרו עד תום החוזה, שניהם יחלקו ביניהם את הדירה וכך אוכל לקבל את כספי, ולעבור למקום החדש.
לא קל למצוא דייר לחודשיים בלבד, עם הבטחה שהחוזה יחודש לאחר מכן. אנשים רוצים לדעת דברים ברורים. וכך קרה שהתקשר רק מועמד פוטנציאלי אחד – צעיר ערבי נוצרי מכפר ליד נצרת, שהתקבל ללימודי ביולוגיה באוניברסיטה, וידע כמעט בודאות שיוכל לשכור חדר במעונות הסטודנטים עם תחילת הלימודים. הוא חיפש חדר זמני, כדי שיוכל לחיות בתל אביב קצת לפני כן, לחפש עבודה. כשראה את החדר שלי בדירה ביקש לשכור אותו, אך ה' השותפה הנשארת – הסכימה, רק עד הרגע בו נודע לה שהוא ערבי. לא עזרו מזגו הטוב, תלתליו הבלונדינים ועיניו הירוקות של הבחור, ההתנגדות היתה נחרצת. שקלה לעזוב גם היא, כך שכולנו נבטל את החוזה הישן, ונאפשר לבחור שהגיע לחפש שותפים שמתאימים לו ולחתום על חוזה חדש, אבל אז התברר שגם בעלת הבית לא מוכנה להשכיר את הדירה לבחור ערבי, והיא הבהירה זאת בטלפון חד וחלק. אני זוכרת שעניין הכסף היה חשוב,  בנקודה הזו הבנתי ששכר דירה של חודשיים נזרק לפח, ולא היו לי רזרבות. אבל היה הרבה יותר קשה לעמוד מול הבחור שכל חטאו – דתו השונה, ולהסביר לו שאי אפשר להשכיר לו חדר.  הבנתי ממנו שאין לו מקום לשהות בו אפילו באופן זמני, עד שימצא פתרון אחר, כך שיאלץ לחזור לכפרו.
במקרה לגמרי, כשהבחור עדיין בדירתי ושנינו אובדי עצות, התקשר אבי, שמע מה קרה והסיפור נגע לליבו, ואז הציע משהו שמאוד הפתיע אותי: הוא הזמין את הבחור להתאכסן ללא כל תשלום ביחידת דיור בחצר הבית בחולון, עד אשר ימצא מקום קבוע לגור בו. וכך קרה שאותו בחור התגורר בבית הורי  כמה ימים, אולי שבוע, עד שמצא חדר במקום אחר ועזב, כשהוא מודה להם מאוד.
מאוחר יותר אבי סיפר לי למה נהג כך: כשהיה צעיר, בן 17 או 18, הגיע חסר כל אל העיר הגדולה טהרן שבה למד אחיו הבכור. האח, יצחק, התגורר בשכירות אצל אישה מוסלמית שכלליה היו נוקשים: אם דייר חולק את חדרו עם מישהו נוסף, המחיר קופץ פי שניים. לאבי לא היה הסכום המבוקש, גם לאחיו הסטודנט לא היה, ואותה אישה ריחמה על שניהם, בחרה להעלים עין ואפשרה לאבי לשהות בחדר ללא תוספת תשלום. אבי לעולם לא שכח את היחס שזכה לו אז, והוא שהניע אותו, בשיתוף מלא עם אמי, להציע עזרה ולארח בביתם צעיר שאינם מכירים, ללא כל תמורה.
עברו הרבה שנים מאז, מלחמות, פיגועים, ממשלות נוראיות וחומות שקמו בלב, הפכו את כולנו למנוכרים זה מזה, חשדנים כלפי אחרים, ואני כבר לא בטוחה שמחאה חברתית תשנה את תמונת המצב, הלוא כולנו זקוקים לשינוי פנימי ומהותי- ביחס לאחר, לשונה, ובעיקר למובס, בין אם בקרב או בידי הגורל. הורי כבר אינם, אבל הדרך שבה פעלו, מתוך רגש אנושי ולא מתוך פחד ונורמות חברתיות, נחקקה בלבי ובתודעתי.

כשלמדתי במרכז הבינלאומי לצילום בניו יורק, בתחילת שנות ה90, קיבלנו משימה אישית לא קלה:  להציג ב 15-20 דקות,  בפני כל הכיתה, את מקורות ההשראה שלנו. המדיום כמובן היה אז מקרן שקופיות. אני הייתי הישראלית היחידה ואחת משני היהודים הבודדים בכיתה. באותה תקופה הייתי כבר לאחר שהות של כשלוש שנים בניו יורק, עדיין מוקסמת מקצב החיים ושפע החוויות שהעיר הגדולה זימנה לי, ועם זאת נקרעתי מגעגועים לבית ולמשפחה. ישראל תחת האינתיפאדה, נראתה לי מרחוק כספינה שעומדת לטבוע, והרגשתי שאין לי "נמל בית" לעגון בו. משולש הרחובות היורדים אל הים, בין מוגרבי לרחובות גאולה ויונה הנביא, הופיע המון בחלומותי, וגם המשפחה, השפה, נופי הגליל.
אם יש משהו שמפחיד אותי יותר מהמוות, הרי זה פחד קהל. התלבטתי מאוד איך ומה להציג ב15 הדקות שלי, בפני סטודנטים מכל העולם, רובם נוצרים, ובשפה שאינה שפתי. איך אוכל להסביר במלים, את כל הוויתי המצטמצמת ומתנקזת בשבריר של שניה, אל תוך צילום בודד בשחור לבן?
התבוננתי בצילומים שלי ארוכות והבנתי שהתשוקה שלי לצלם נובעת מחיפוש אחר איזון שלא קיים במציאות בה אני חיה. הצילום ביטא את התחושות שבין לבין,  "על הגבול", בין זהויות, בין הטירוף לשפיות, בין המדבר הכי מבודד לכרך הכי סואן, במקום שהוא גם וגם, או לא זה ולא זה, שיווי המשקל שבין החבל הדק והלולין והמוט. את האיזון הזה חיפשתי. ברגע הלחיצה על הכפתור, ולאחר מכן תוך כדי התהוות הצילום על נייר האילפורד, מצאתי נחמה, קתרזיס.

כשהגיע תורי, התגברתי על הפחד, ותיארתי את מצבי הביניים בהם נמצאתי. הצגתי את המדינה ממנה הגעתי, ששוכנת בין שלוש יבשות, בין המזרח למערב, בין עבר מפואר, הווה מקרטע ועתיד לא ידוע, וסיפרתי שהמקום שבו אני מרגישה כרגע בבית, הוא בשדה התעופה, בין המדינות, בין ערביים, על הגבול, על קו התפר, במקום שהוא No man's land.
הצגתי אמנים שהשפיעו עלי מאוד,  נדמה לי שהראשון היה רוברט מפלתורפ, שכמה וכמה עבודות שלו עוסקות בזהות מינית/מגדרית, ובמתח שבין השחור ללבן. הצגתי שני פורטרטים עצמיים שלו, אחד מהם "גברי" והשני "נשי", וכמה צילומים אחרים.

השמעתי את  walk on the wild side של לו ריד, דיברתי על אהבתי למוזיקה שמשלבת סגנונות- רית'ם אנד בלוז, ג'ז ורוק, פופ וקלאסי. הבאתי כדוגמה את  מיילס דיויס, שבחר לעבוד בין סגנונות למרות הביקורת, ובעיני הצליח לקלוט את רוח התקופה. תיארתי את המשיכה שלי לספרות ולקולנוע הסוריאליסטי (סוריאליזם = שמעל למציאות), ולזרם התודעה. ציטטתי את לואי בונואל, שהכריז על עצמו: "תודה לאל, אני אתאיסט", ולמרות, או בגלל החינוך הישועי הקפדני שקיבל בילדותו, הצליף בסרטיו ללא רחם בחברה הבורגנית, בממסד הדתי ובטאבו החברתי,  תוך שימוש רב באלמנטים סוריאליסטיים, באסתטיקה של חלומות.

הראיתי עבודות של צלמים שתחת השפעתם החלטתי לנסוע לניו יורק – דיאן ארבוס, רוברט פרנק, לי פרידלנדר, וויג'י. צלמים שעסקו בגבולות / חיו על הקצה – דיאן ארבוס שצילמה דמויות בשוליים החברתיים, והתאבדה בגיל צעיר יחסית, רוברט פרנק- שבהשראת הצלם ווקר אבנס, תיאוריות הביט וספרו של ג'ק קרואק, נסע ברחבי ארצות הברית במכונית ישנה ותיעד את האמריקאים במשך שנתיים. לי פרידלנדר האובססיבי שצילם הרבה ברחובות ניו יורק, והצליח להעביר את החוויה האורבנית, ואת טשטוש הרגע החולף.

Weegee- The Critic, 1943. Mrs Cavanaugh and friend entering the opera

בהמשך ההרצאה הקטנה שלי תיארתי את הקשר של ניגודים עם בן זוגי באותה תקופה- פסל יפני שהכרתי בבנין בו התגוררתי בברוקלין. סיפרתי שאני מגיעה ממקום בו הדת היא נושא מרכזי, וההליכה נגד הטבע, "דווקא", נתפסת כערך חיובי. לעומתי בן זוגי לא יודע מה דתם של הוריו, הוא צריך לשאול אותם… כי ביפן הדת היא עניין פרטי שאין לו הרבה משמעות, ואילו לטבע יש ערך עליון.

לסיום הקרנתי כמה צילומים שלי, ביניהם גם הסוס הזקן בנווה צדק, שצילמתי בעת ביקור בארץ, סוס שנדמה לי כסוסו של אורפאוס בדרך אל השאול, מתנדנד בין מחוזות החיים לממלכת המוות, כמטאפורה לרגשותי ביחס למולדת שעזבתי.

סיימתי את הפרזנטציה הקצרה, ואז קרה דבר מדהים: כולם קמו ומחאו כפיים, ניגשו אלי, חיבקו אותי, וסיפרו כמה ריגשתי אותם. בשבועיים הבאים שמעתי המון סיפורים אישיים, על "מצבי הביניים", הסתבר שכמעט לכל אחד/ת היה כזה-  מישהי התנדנדה בין אקס שעזבה בקליפורניה, לבין אהבה חדשה בניו יורק, מישהי אחרת, לוחמת לזכויות אדם מהולנד, עברה התמודדות לא קלה עם עברה- סבתה שיתפה פעולה עם הנאצים, וישבה בכלא לאחר המלחמה. מישהו יצא מהארון…

עשרים שנים עברו. מאז קיבלתי הרבה "לייקים", במציאות ובסייבר ספייס, חלקם מרגשים מאוד, אבל ה"לייק" ההוא נחרת בזכרוני והיה חשוב לי מאוד, משום שהגיע ממי שאינם דוברים את שפתי, ואין להם שמץ מושג על הרקע ממנו הגעתי.

כשאני בוחנת את הוויתי כיום, אני מגלה שלא השתנתי- עדיין מאמינה שאלו שחיים על הגבול יכולים לראות טוב יותר את שני הצדדים ומי נגד מי (אם הם נשארים בחיים כמובן). ג'וליאנו מר חמיס ואמו ארנה הם בעיני דמויות מרתקות וטראגיות, הפרופ' ישעיהו לייבוביץ' היה מרתק גם הוא, משום שהיה איש מדע ראציונלי, ובו זמנית גם מאמין יהודי אורתודוכסי. אני מאוד אוהבת "מזרחיים" ש"התאשכנזו", ו"אשכנזים" ש"התמזרחו", זוגות שהתערבבו, בין דתות, יבשות ולאומים, יוצרים שמותחים את הגבולות ומגדירים אותם מחדש.
אני מתגוררת בסביבה יהודית ערבית, לא בחרתי בזה (התעקשתי ללא הצלחה לחיות ליד כיכר רבין), בדיעבד הגורל מיקם אותי בדיוק במקום המתאים לי. ביפו אני מרגישה תיירת ובת-בית בו זמנית, נדמה לי שהדבר משתקף בצילומים שלי. אני מרגישה שייכת ולא שייכת במולדתי, נקרעת בין אהבת הארץ לסלידה ממעשי מוסדות המדינה. אנשים שלא מכירים אותי ומשייכים אותי ל"שמאל קיצוני", לא יודעים שהקיצוניות ממני והלאה, אני הייתי רוצה לחיות בדיוק בנקודת האמצע על הרצף שבין "שלום" ו"חופש", לבין "ביטחון" ותחושת מוגנות. מכיוון שהחברה בה אני חיה נוטה כל כך חזק ימינה, אני חייבת לנסות למשוך שמאלה בכל כוחי, כדי לאזן את הספינה שלא תטבע.

היו לו תווי פנים יפים כשל נמר, ונראה כמו סמוראי. הוא מרד במוסכמות ובמוזיקה ה"קליידרמנית" של אביו – מלחין ידוע ביפן.  צלקת בשורש כף ידו הסגירה נסיון התאבדות בגיל 16, ורק הוסיפה קסם מסתורי לדמותו. התאהבנו בקיץ, בנובמבר החלטנו לעבור לגור יחד בדירה שבה נוכל לחיות, ליצור, וכמו ג'ון ויוקו לשנות את העולם.
היינו צעירים וקצת נאיביים. אני יותר, כי פ' קלט שמשהו לא בסדר כשמתווך הדירות התקשר להתנצל שהמשכיר- עורך דין ממוצא איטלקי, לא יוכל לעמוד בהבטחתו ולצפות את רצפת הבטון בדירה הזולה אך מרווחת שמצאנו בגרינפוינט, ברוקלין. "הוא מוכן לתת לכם מפתח 10 ימים לפני הכניסה, כדי שתדביקו בעצמכם לינולאום במקום הפרקט שהבטיח" אמר המתווך. "אם ככה אנחנו יורדים מזה" ענה לו פ', וסיים את השיחה. "רגע, אולי בכל זאת נשפץ בעצמנו?" כריתי לנו בור במו ידי. "אתה תוכל לפסל בלי לפחד שהרצפה תינזק, ויש שם חדר קטן שיוכל לשמש לי כחדר חושך".
וכך קרה שקיבלנו מפתח לדירה 10 ימים לפני תחילת החוזה, רק כדי לגלות, שמלבד רצפת הבטון הקרה – התקרה דולפת,  יש נזילה מתחת לאסלה, וחסרים תנור וכיריים שהיו כלולים בחוזה.  התברר שמתווך הדירות גם הוא אחד מבעלי הדירה, בשיתוף עם עורך הדין (מנוגד לחוק בניו יורק), ושניהם לא ממש מתכוונים לתקן את הבעיות הקרדינליות, למרות שכבר שולמו דמי שכירות לחודש הראשון ועוד חודש ערבות.
"מצאתם לכם ממי לשכור דירה", אמרו חברים ילידי העיר, כששמעו את שמותיהם: אנג'לו ברונו ותומאס פפה, "הרי אלו שמות קלאסיים של המאפיה האיטלקית! החזירו להם את המפתח ואל תכנסו לדירה הזאת", יעצו לנו.

שלושה ימים לפני מועד הכניסה – בחורף קר וגשום, שלושה מפתחות בידינו – שניים שיחזרו אל לואיז, בעלת הבית הפורטוריקנית הממולחת שכבר השכירה את החדרים שלנו בבית הדירות אותו עזבנו, ומפתח שלישי שמעל בשליחותו – לפתוח דלת אל האושר, וגם הוא יוחזר. כל החפצים ארוזים ומוכנים להעברה, כספנו הדל אצל זוג מאפיונרים ואנחנו אובדי עצות.

ההצלה הגיעה מחברה שבצירוף מקרים טסה לשוויץ באותו שבוע. בדירתה שבאיסט וילג' העברנו את השבועיים הבאים, מחפשים נואשות אחר דירה, מצאנו ועברנו לדירה שהיתה מכוסה שטיח מלאכותי כחול מקיר לקיר. ואז עלה הצורך לתבוע את הנוכלים בבית המשפט לתביעות קטנות, הSmall Claim Court

לפ' היתה אשרת סטודנט, לי ביש מזל -  זוג יהודים ממנהטן מילאו טפסים וביקשו עבורי Sponsorship, כלומר- שאקבל ויזת סטודנט עם אשרת עבודה כאומנת אצלם. התהליך היה ממושך ובינתיים פקעה ויזת התיירת שלי. באופן רשמי- הייתי שב"חית עד שיסתדרו העניינים. איך תובעים עורך דין ומתווך דירות כשאת עצמך לא ממש חוקית?

בחיל ורעדה ניגשנו לבית המשפט. להפתעתי לא ביקשו מאיתנו ויזה או תעודה מזהה. הפקיד לא התעניין מי אנחנו ומה סטטוס השהייה של כל אחד מאיתנו. נקבע מועד לדיון בחודש הבא. חיכינו במתח והיום הגיע. לפני היציאה מהבית עמדנו מול הראי והתלבטנו מה ללבוש- את הבגדים הכי אלגנטיים שיש לנו, כדי שיתייחסו אלינו בכבוד, או בגדים פשוטים יותר, "של סטודנטים", כדי שהשופט ירחם עלינו… סיכמנו על עיקרון מנחה: נדבר בנועם ונביא איתנו פטיש כבד. יצאנו לדרך.
הגענו אל בית המשפט, עלינו לקומה השלישית, ואז התברר שהמשפט נדחה בחודש-  אנג'לו ברונו ותומס פפה שלחו מזכירה להודיע שאחד מהם חולה. על פי החוק מותר לכל צד לעשות תרגיל כזה, פעם אחת בלבד.

שוב מגיע היום. תקוות גדולות לא היו לנו… אבל הכנו "שיעורי בית". אני ניסחתי על דף את כל הטענות, בצורה מפורטת ומנומקת. יצאנו לדרך ברכבת הL. תוך כדי דהרת הרכבת במנהרות התחתיות, התברר לי שהדף המסודר שרשמתי נשכח בבית או התעופף במדרגות הסאבווי.
נתקפתי בהלה. מצאתי בתיק פנקס קטן, לפ' היה בכיס עפרון אדום עבה שנהג לסמן איתו על גבי האבן כשחצב בה, שרבטתי מהר ראשי פרקים, כדי שנגיע מוכנים לדיון המפחיד הזה.
שוב מגיעים למעלית, והפעם מבוכה- שני האיטלקים מגיעים בדיוק באותו רגע. מהנהנים בראש לפ' והוא מהנהן בחזרה, ממני מתעלמים לגמרי, שוביניסטים או אנטישמיים, לכי תדעי. ארבעתנו, תובעים ונתבעים, מצטופפים במעלית הקטנה ועולים לקומה השלישית.
באולם הדיונים מקבל את פנינו שופט קשיש שנראה כאילו יצא ממערכון של סיינפלד. מסתדרים מולו, הנתבעים בצד ימין, שנינו בצד שמאל.
"אתם זוג"? שואל אותנו השופט.
"כן" מהנהנים בבישנות.
"נשואים?" הוא ממשיך.
"לא".
"Well, sometimes it's better" הוא אומר בחיוך ממזרי.
"ולמה הגעתם לכאן"? הוא מגיע לעצם העניין. כפי שסיכמנו אני אמורה לשאת דברים, האנגלית שלי קצת פחות משובשת. פתאום בורחות לי המילים… שולפת את הפתק עם ראשי הפרקים באדום.
"תני, תני לי את הפתק" אומר השופט. מוסרת לו והוא מקריא: "תקרה דולפת, מים מתחת לאסלה, תנור וכיריים" מה בדיוק קרה? אני מתעשתת ומספרת את הסיפור, הוא קוטע אותי ופונה אל המתווך ועורך הדין: "למה לא תיקנתם כל מה שהיה צריך לתקן?"
אחד מהם עונה: "תיקנו את הכל ביום האחרון לפני תאריך הכניסה, אבל הם לא חיכו, עזבו לפני כן והפרו את החוזה."
"תיקנתם, הא?" מקשה השופט. "איפה הקבלות?" הם מפשפשים בניירת שלהם, וכמובן לא מוצאים את הקבלות.
"אתה עורך דין, ולא הבאת איתך קבלות? טוב, הבנתי הכל, אתם משוחררים כולכם." הוא פוסק בקול שאינו משתמע לשתי פנים.

יצאנו לרחוב ותחושת ריחוף אפפה אותנו. היה ברור לגמרי בעד מי השופט. נסענו אל האיסט וילג', אל מסעדה ביתית יפנית קטנה, ושם אכלנו את הארוחה הטובה ביותר שאכלתי אי פעם- ארוחת ניצחון בסגנון יפני אותנטי.
המכתב המבשר הגיע בדואר לאחר כמה ימים, הרמאים החזירו את כל הכסף ששולם מיד, מהפחד שמא יישלל רשיונם.
בדירה החדשה לא הצלחנו לשמר את הקשר והוא התפוגג לאיטו. שנינו היינו קשורים בעבותות אל המולדת שעזבנו, ולא הצלחנו ליצור מציאות חדשה בניו יורק.
שמרנו על קשר גם אחרי שנפרדנו, אבל הוא היה שייך כולו לניו יורק ונשאר שם. אין לי מושג איפה נמצא פ' היום, מתפללת שהקוראת בכף היד טעתה כשניבאה לו שלפי קו החיים בידו חייו יסתיימו בגיל 40. הוא כבר היה אמור לצלוח את הגיל הזה לפני שמונה שנים… הוא לא נמצא בפייסבוק…

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי שפלסטינים וזרים שאינם נושאים תעודת אזרחות ישראלית או דרכון לא יוכלו מעתה לתבוע בבית משפט ישראלי. ואין מתקוממים במערכת המשפט, כי בעת הזו איש הישר בעיניו יעשה, ואין דין ואין דיין.
לפני שבוע קראתי קטע קצר של ריימונד קארבר שתרגם יפה עוזי וייל. ונזכרתי שוב, בעצב. נכתב בו כך:
קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום.

אמא אהבה לרשום פתקים. ציטוטים, הרהורים שלה, משפטים ששמעה בהרצאות ודיברו אליה. את הפתק הזה, כתוב בכתב ידה, מצאתי לא מזמן במגירה, צרור עם מכתבים וכתבי יד אחרים שהוצאתי מן הבית רגע לפני שנמסר לאחרים. לקח אותי חמש שנים אחורה, אל הבית הדומם, על כל חפציו. חלקם כורעים תחת נטל הזכרונות שדבקו בהם, חלקם חסרי תועלת. אלו מהסוג הראשון מעוררים כעסים וריב בין הנשארים, עם הזמן האמוציות מתפוגגות, כל חפץ מוצא עצמו בבית אחד מאיתנו,  לעתים מאבד משמעות. כד קטן מטיול ליוון נשבר כשצילמו סרט אצלי בבית, והלכו בעקבותיו גם אגרטל וצלוחית עם ציור ורדים. תליון עתיק עם יהלום התפרק בפארק הירקון. חלקי באוסף הביצים המצוירות מכל העולם נראה כעת פחות מרשים, כמו קונכיות בוהקות בחוף הים שצבען מתעמעם ודוהה כשמוציאים אותן ממקומן הטבעי.
במשך שנתיים הגעתי אל הבית הנטוש פעם בשבוע, מנסה להתמודד עם עומס החפצים, וכמו בספרו של פול אוסטר ממציאה את הבדידות מחדש. ואז, כשסיימנו לחלקם בינינו, הגיע תורם של העיטים.  בני המשפחה האחרים נרתעו, ומן הסתם אני הייתי קרובה יותר לשוק הפשפשים, וכך נגזר עלי להיות שם לבדי ברגעי הבית האחרונים, עם משה המוביל. המון משה יש בשוק הפשפשים, למשה זה היו עיניים טובות, נראה פחות חמדן מהאחרים. "את זה אנחנו לא לוקחים, לוקחים רק ריהוט מעור, אבל נוציא ונשים ליד הפח הגדול" הוא מצביע על הספה שהיתה פעם מרכז החיים בבית. אני שמה לב לאלבומי הטיולים בחו"ל שנשכחו בסלון. כמה אלבומים אפשר לשמור? מכניסה אותם לתא המטען,  הלב לא נותן להשליך לפח.
"רגע, את זה אתה לא יכול לקחת!" שולחת יד אל טרנזיסטור מלבני כסוף ועליו רסיסי צבע מצביעת הבית האחרונה,  שהוא מחזיק בידו ובוחן, אומד את שוויו בשוק. "תן לי לחשוב על זה רגע" אומרת ובראש מתרוצצים הזכרונות. אמא אהבה לשמוע רדיו. הטרנזיסטור הזה שהיה במטבח ליד החלון, ניגן באופן רצוף, גם בארוחות עצמן, כמו עד רועש לשיחות סביב השולחן, לויכוחים, להחלטות גורליות. שם במטבח הוא שידר בלי הפסקה – את הבולרו של ראוול, החדשות ממרדפים בבקעה, "כוחותינו שבו בשלום לבסיסם" ו"הובאו למנוחות", "בין ברושים יורד הערב" ביום שישי אחר הצהריים, "כאן שם ובכל מקום", "אליהו הנביא, אליהו התשבי אליהו הגלעדי, במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד" רעם קולו של אפרים די זהב בצאת השבת. חושבת כמה רגעים ומחליטה שהזכרונות יישארו בראש ללא ביטויים הפיזי. מוסרת בלב לא קל. במשך כמה חודשים לאחר מכן עוקפת את השוק בדרך הביתה, כדי לא לראות את הטרנזיסטור הישן ואת כלי הבית של אמא מתגלגלים שם על המדרכות.

אבא ואמא ביום חתונתם

חפצים הם לפעמים געגועים. באנגלית: be-longings

אבא לא יכול היה לשאת אותם, את החפצים של אחי שנהרג, ובחר לעזוב. כשהסתיימה השנה צרר כמה בגדים בשקית, מאוחר יותר ביקש את השטיח הפרסי, הסמובר ואלבום הצילומים מהילדות, עזב את הבית ואת החצר שטיפח במו ידיו, ולא חזר אליו אף לא פעם אחת, עד יום מותו. כך גם יצא מן העולם 13 שנים מאוחר יותר. בקלות, כמו דרוויש שאינו כבול לחומר.
אמא בחרה להיאחז. בחיים, בחפצים, בחצר הבית. ולמרות זאת גם החפצים מוקירי זכרה הם בעיני אלו שאינם חומריים, ונלווה להם כל מנעד הרגשות – אשמה, כעס, חיבה, הערצה.

מצלמה וקופסאות הנגטיבים
אמא היתה צלמת אובססיבית. תמיד חשבתי שירשתי מאבא את רוב התכונות, אחרי מותה הבנתי שכמה חשובות מאוד ירשתי ממנה. המצלמה של אמא- אולימפוס-פן מיתולוגית שמספרה הסידורי היה כמעט זהה למספר תעודת הזהות שלה, צירוף מקרים שכזה. קופסאות ובהן נגטיבים בשחור לבן מגולגלים וריח הפיקסר עדיין נודף מהן, עדות מצולמת לשנות החמישים והשישים, עם חותמת "פוטו ארמון". רוב התמונות הודפסו, מסקרן אותי לדעת אילו פריימים מכילים צילומי נוף עירוני שהשתנה מאז. תל אביב, יפו, חולון. פעם כשיהיה לי זמן אבדוק פריים אחר פריים.

הציורים
"פעם כשיהיה לי זמן אעשה סדר בארונות" משפט חוזר של אמא. הפעם הזו מעולם לא הגיעה. הלהט שלה היה נתון כולו לחוויות שמחוץ לבית- גן הילדים שלה בחצר, טיולים, הרצאות, התנדבות… ובשנים האחרונות גם חוג הציור. את הציור הזה נתנה לי בחייה. הוא אינו עונה על  חוקי הפרספקטיבה. ודאי יכול להיכלל באוסף מוזיאון העבודות הגרועות בכל הזמנים, אך הוא אהוב עלי מאוד- בגלל הנאיביות, הצבעים העזים, העובדה שצויר מהדמיון ולא ממודל שעל השולחן. שתי דמויות. מיהן? ספק צועדות ספק מועדות ונופלות.

כלי הבית
אמא לא אהבה לבשל. אבל כשנכנסת הביתה, תמיד היה שם ריח מרק. המרק של אמא שטעמו לא ישווה לאף מרק שאכין בחיי. המרק שיש לו טעם של בית, עם צלוחית החמוצים המעוטרת הנלווית לו תמיד. זו שאחותה התאומה התנפצה לרסיסים השבוע.

השירונים
אוסף השירונים העצום של אמא, הנה אחד מהם שוודאי חילקו בערב שירי רחל. אוהבת את השיר הזה שבו מוזכר השם שלי וגם של בני. ההעזה שלה, הספונטניות, לפעמים אימפולסיביות, עוררו בי פליאה והשתאות, בדיוק ההפך ממני. נזכרת שהצליחה לגרור אותי לטיול עם "המערכת" (עמותת גמלאים מתנדבים שכתבו לביטאון בחולון). בדרך חזרה כשכולם נרדמו פתאום החליטה לעשות מעשה. "תני לי, תני לי לעבור, אני חייבת", דחקה בי ממקום מושבה ליד החלון באוטובוס. ביקשה מהנהג את המיקרופון ופצחה בשירים מימי ההכשרה בגינוסר. לאט לאט התעוררו כל הקשישים והצטרפו אליה. מעולם לא היה אכפת לה שהיא מזייפת, או לא מצליחה לעלות לטונים גבוהים. היא אהבה לשיר ואהבה את הקהל המזדמן.

קערה מרוקאית מיריד בברצלונה, מגנט של פיקאסו
זה היה אמור להיות סופשבוע רומנטי בברצלונה עם מישהו שחי בלונדון ומגיע לביקור מדי פעם. רגע לפני הטיסה הבנו שהקשר מיותר, אבל הכרטיסים כבר היו ביד. אמא התנדבה להצטרף אלי ושתינו חגגנו יחד את יום הולדתה ה-68 במסעדת מאכלי ים ברובע העתיק של העיר. טיול משמעותי מאוד לקשר בינינו, טיול שהיה בו הרבה פיוס אחרי שנים של חוסר הבנה. מכיוון שלא הכרתי את ברצלונה הובלתי בטעות אל מדרגות אין סופיות שמובילות לפארק גואל, במקום לקחת מונית אל הכניסה הראשית מסביב. לאחר מכן עוד המשכנו ליצירות אחרות של גאודי, מרוב התלהבות לא שמתי לב שאיתי אישה בת כמעט 70. רק בערב כשחלצה את נעליה לא יכלה להתאפק: "כואבות לי הרגלים מהיום הזה". "למה לא אמרת? לא ידעתי שקשה לך" אמרתי. "לא רציתי לקלקל לך את הטיול" ענתה.

קנווס ריק, מכחולים
צוואה לא כתובה? עכשיו תורך, ציירי.

כעת כשאני משפצת את הבית כל החפצים נראים עוינים. רובם ארוזים או מכוסים, ואני תוהה אם ארגיש בחסרונם אם יישארו כך אפילו כמה חודשים. למה אזדקק  מלבד המחשב, כמה ספרים, כלי אוכל, בגדים וכלי המיטה? מי  חפצי, מי ידידי ומי אויבי המושבעים? מי מהם יהיו מוקירי זכרי?
רואה בעיני רוחי את הדלת נפתחת, ואמא נכנסת, מסתכלת על הבלאגן מסביב ואומרת: "את עובדת קשה מדי. אולי תסתרקי קצת? תראי איך את נראית!"

בנאום המרגש שלו באוניברסיטת סטנפורד, סטיב ג'ובס תיאר את הכשלונות בחייו, שבהמשך הובילו אל מקום טוב יותר. ואז הוא אמר משהו יפה:
"אתם לא יכולים לחבר את הנקודות במבט קדימה, אתם יכולים לחבר אותן רק במבט לאחור. כך שאתם חייבים לבטוח בכך שהנקודות יתחברו איכשהו בעתיד שלכם.
אתם חייבים לבטוח במשהו- באומץ שלכם, בייעוד, בחיים, קארמה, מה שזה לא יהיה, מכיוון שהאמונה שהנקודות יתחברו בהמשך הדרך תיתן לכם את הביטחון ללכת בעקבות הלב שלכם, אפילו כשהוא מוביל אתכם אל מחוץ לשביל הסלול, וזה יעשה את כל ההבדל."
התחלתי לכתוב בניסיון לחבר את הנקודות במבט לאחור. לא תמיד אפשר לעשות זאת בבלוג חשוף לעיני כל, על הדברים הקשים והכואבים ביותר קשה מאוד לכתוב- חלקם מודחקים, בחלקם- אני חוששת שיהיו מי שייפגעו, או שאפגע בעצמי.
הכתיבה עצמה יוצרת נקודות חדשות במרחב ובזמן, היא מאפשרת הקלה מסוימת, וביטחון ללכת בעקבות הלב, לא חשוב לאן הדרך תוביל.

רציתי לכתוב כמה מילים על הפתגמים השגורים בפי כל- ואהבת לרעך כמוך וגם:  לא תעשה לחברך את מה ששנוא עליך,  שני פתגמים שאנשים מאוד אוהבים לצטט. ואני חושבת שיש פתגם אחד חשוב אפילו יותר: רצונו של אדם כבודו. כי זו לא שאלה של אוהב לא אוהב, שנוא או לא שנוא, אלא של כבוד לאחר, לרצון שלו. כבוד- כלומר: ההיפך מהשפלה.
אנשים שעושים הפרדה בין האישי, למדיני, לכלכלי, לחברתי, לא כל כך רואים את הקו המחבר בין גזילת אדמות, אונס, אלימות וסחר בנשים, ניצול חלשים כלכלית, פיזית ומנטלית, ניצול קשישים ע"י בני משפחה, השפלה והזנחה של חוסים חסרי ישע, פגיעה בעובדים חסרי הגנה ומהגרי עבודה קשי יום, השתלטות כלכלית של בעלי שררה והון- בנקאים, מנהלי תאגידים, וכו'
קו אחד עקום עובר בין כל אלה, והוא:
ידוע לי היטב מה הרצון שלך, אבל אני יותר חזק/ה ממך, פיזית ו/או כלכלית, לכן הרצון שלי קובע ושלך מבוטל.

פרופ' ישעיהו לייבוביץ'  עסק הרבה בעניין מה שקרא לו: ההכרעה הרצונית. משום מה נחקק בתודעה הקולקטיבית רק כמי שהגה את המונח "יודונאצים". כבר מזמן רציתי לכתוב כמה מילים על עניין הרצון, וגם על משנתו של לייבוביץ'. רציתי להגיד גם שבתחושה שלי, המנטליות של: אני כאן המחליט, כי אני רוצה יותר, כי אני חזק יותר, כי הרצון שלך לא מעניין אותי ואני לא סופר אותך ממטר, יש לה שורשים עמוקים בחזון הציוני ובדרך שבה התממש. במקום זאת אקדיש את הפוסט למשנתו של אלן בנגורה, ולעוול שנעשה לאיש היקר הזה.

אלן הוא שיפוצניק וחשמלאי מוסמך שעבד בדירתי בשבוע שעבר. אלן הגיע מסיירה לאונה לישראל כסטודנט לפני הרבה שנים, הוא תושב ארעי בארץ, נשוי ואב לתינוק. יום אחד סיים לעבוד מאוחר ממה שהתכוון, ואני הצעתי להסיע אותו הביתה, לאזור התחנה המרכזית. התברר שלא התכוון לנסוע הביתה, אלא לעמותה לזכויות פליטים, כדי לבקש מהם עזרה עבור ידידו הטוב שנכלא ע"י משטרת ההגירה. הסעתי אותו אם כן לנחלת בנימין. בדרך, ברמזור בלילינבלום, ניגש אל החלון שלו בחור צעיר וביקש נדבה. ראיתי את אלן בטבעיות ובלי לחשוב פעמיים, מפשפש בכיסיו, מוציא שקל ונותן לו.
"אתה נדיב" אמרתי לו. "אין לך בית, אין לך מכונית, אין לך אזרחות, אתה נלחם על כל שקל שאתה מרוויח, ובכל זאת אתה מוכן לוותר עליו למען מישהו שאתה לא מכיר".
והוא ענה לי כך: "אני חייב לתת לו,  הוא בא אלי ומבקש עזרה. אני בכלל לא נכנס לשאלה אם הוא יכול לעבוד או לא. הוא מבקש ממני, רגע לפני שילך לגנוב. זה הכבוד האחרון שלו".
המשפט הפשוט הזה מאוד ריגש אותי. בא אדם מארץ שנחשבת "עולם שלישי", והוא מלמד אותי להבין מה מתחולל בראשו של האחר, ולמה האינטרס שלי, מתוך ראיה רחבה וכוללת, צריך להיות מימוש רצונו של האיש ברמזור לקבל את השקל שלי. יותר מזה: הוא גרם לי להרגיש שלתת זו זכות, שרק אדם עם הרבה כבוד עצמי יכול להציל מישהו אחר.
למחרת וללא קשר, התקשרתי ליעל גבירץ, שבזכותה הגעתי אל אלן. הודייתי לה על ההמלצה, ורק אז שמעתי על רגל אחת את תקציר הסיפור הבלתי ייאמן שלו. חיפוש בגוגל הביא אותי אל כתבה שפורסמה בווינט בעבר, וגם אל מאמרו הנוקב של אורן שני שנמצא בקישור הזה, וממנו דליתי פרטים נוספים:
http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaawat
התברר שבצירוף מקרים נוראי, אלן בנגורה נקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון- הפיגוע בקו 5 בדיזנגוף. ומאז קשר גורלו בארץ רווית הדמים, כאן ביתו, עברית שפתו החדשה, הוא מתנדב שנים בשיקום נפגעי פעולות איבה, והוא מבקש אזרחות שבכל מדינה אחרת היתה מתאפשרת לו מזמן, ואולי גם במדינת ישראל, לו  צבע עורו היה מתאים לדרישות. הפוסט של אורן שני, והמאמר של יעל גבירץ בווינט כבר נכתבו מזמן. אזרחותו של אלן עדיין מתעכבת במשרדי הממשלה, ומשום כך אשתו והתינוק בן השנה וחצי בסכנת גירוש.

השיפוצים כבר הסתיימו, ודאי אזכור את אלן ואמליץ עליו בזכות העבודה הטובה שעשה, היושר, המסירות והאכפתיות שלא נתקלתי בה אצל בעלי מקצוע אחרים. אם אוכל לעשות משהו עבורו כדי שיקבל אזרחות, אעשה ככל יכולתי. אבל מעכשיו והלאה אזכר בו גם בכל פעם שאראה קבצן ברחוב. אולי אתלבט פחות כשאוציא את השקל מהארנק. כי אם אלן יכול, גם אני יכולה.
רצונו של אדם כבודו. ולפעמים הכבוד האחרון שיש לו.

שלט ליד מאהל מחוסרי בית ביפו, ספטמבר 2011

התגייסתי בתקופה מעניינת – בין ביקור נשיא מצרים אנואר סאדאת לחתימה על הסכם שלום, קצת אחרי שנשלח מכתב הקצינים למנחם בגין והוקמה תנועת שלום עכשיו.
כמו הרבה צעירים אז, בחרתי בנח"ל כי האמנתי באמת ובתמים בשלום, שוויון ואחוות עמים… לא אהבתי צבא. בטירונות במחנה 80 סבלתי, את שאר השירות הצבאי אני זוכרת כאחת התקופות היפות בחיי.
בקיבוץ האם – קיבוץ מבוסס ליד הכנרת, החיים היו פשוטים ויפים – שימשנו בחדווה כוח עבודה זול במטעי הבננות והתמרים, וכשהסתיימה העונה נשלחנו להתייסר במשמרות ארוכות ומשעממות במפעל פלסטיק מקומי. הקצו לנו מקלט ששימש כמועדון, ושם רקדנו לצלילי להקת תמוז, סגול כהה, תחיית קרידנס קלירווטר ודרך הלבנים הצהובות של אלטון ג'ון.
העניינים התחילו להסתבך כשעברנו אל קיבוץ היעד – קיבוץ קטן בצפון הארץ, ששכן בתוך הנוף היפה ביותר בעולם, והענף המשגשג ביותר שלו היה… ילודה. כאן אפשרו לנו חופש בחירה- הבנות בין בתי הילדים, המכבסה, המטבח וחדר האוכל, הבנים בענפי הפלחה, המטעים, הבקר, הלול, המוסך והמסגריה… מסתבר שהייתי פמיניסטית בלי לדעת אפילו – רציתי חופש ועצמאות, ושליטה גם בתחומים שנחשבים גבריים. עם עוד שלוש או ארבע בנות גרעין שיצאו לעבוד בפלחה, מרדתי גם אני במוסכמות ואתגרתי את המערכת…

צעד ראשון: השיגי שליטה טכנולוגית
הוצאתי רשיון על טרקטור. המשק איפשר לכל מי שרצו, ואני עברתי את המבחן על ג'ון דיר ירוק, או שמא היה זה מייסי פרגוסון אדום? רשיון על טרקטור היה סמל סטטוס.

צעד שני: כל מה שאתם יכולים אני אעשה טוב יותר
מה חשבתי לעצמי כשביקשתי לעבוד במסגריה? למרבה הפלא קיבלתי אישור. לבשתי בגדי עבודה כחולים שהפכו שחורים אחרי שעה שעתיים, חבשתי מסכת רתכים ובסוף יום העבודה המפרך גם הכנתי לי שולחן קטן מברזל, קצת עקום אבל מי מדקדקת… השולחן הזה, הוכחה לניצחון הרצון נשאר איתי שנים, ועבר אל בית ההורים שם שכן בפינת מרפסת עד היום בו פירקנו את הבית.
כבר לא זוכרת כמה זמן החזקתי מעמד במקצוע הזה- שבוע או קצת יותר. לפני שפתחתי בקריירה חדשה -

מוצג מס' 1 – שולחן עקום

כל מה שלא הורג, ממית
עברתי לעבוד בלול, לבשר… כל עבודה היתה כשרה, ובלבד שלא אשלח אל בית התינוקות, כך חשבתי לעצמי… אבל מהר מאוד הבנתי שהעבודה הזו מזיקה לנפש. היינו שלושה- ש', מ' ואני, קיבלנו אפרוחים רכים, העמסנו משלוחי בוגרים, את המתים פינינו למה שנקרא בסלנג המקומי: "אושוויצון", והפצועים, הפסחים והצולעים עברו לשימוש פנימי במטבח הקיבוץ. תוך יומיים הפכתי צמחונית, ונשארתי כזו עוד שנה שנתיים, עד שהצלחתי להדחיק את החוויות הקשות. עד היום אני נזכרת לפעמים בלול ההוא כשמטגנת שניצלים, והודפת את הזיכרון אל תאים אחוריים במוח…  עזבתי אחרי כמה שבועות, ואז סוף סוף הגעתי אל מקום בו אפשר היה לנשום: ענף הנוי.

מוצג מס' 2- המרסס

הפכתי להיות בעלת "מקצוע חופשי". מי שניהל את העניינים עבד גם כאקונום (אחראי על המזווה הקיבוצי). הוא הסביר מה לעשות ואני השכמתי עם שחר לגן לעובדו בזיעת אפי – כאן גוזמת ורדים, שם מנכשת עשבים ושותלת פטוניות, לימים זכיתי בתפקיד נחשק עוד יותר: אחריות על משק החי שהקים משוגע לדבר, צפר וחוקר חיות, ונראה כמו שמורת טבע קטנה בשיפולי ההר. בפינת החי הזו חיו כבשים, צבאים, תיש עקשן, אווזים עצבניים, ברווזי מנדרין צבעוניים שהשתכשו בבריכה קטנה,  חמור  ושני קופי סנאי קטנים. כל בוקר הגעתי אל חדר האוכל, ובנוסף לארוחת הבוקר שלי חיכתה גם המכסה היומית לסלט לקופים, שהייתי קוצצת בדיוק לפי ההוראות: שני תמרים, שתי תאנים, כמה אגוזים, חופן בוטנים, מלפפון טרי, חסה, גמבה ואולי עוד משהו ששכחתי. עם הזמן חשתי התמרמרות הולכת וגוברת מאחורי גבי: חברי הקיבוץ ביקשו לדעת למה לקופים יש פריבילגיות בעוד בני אדם צריכים להסתפק בחביתה משעממת, גבינה לבנה וסלט פשוט.
ממרחק של זמן אני יכולה להגיד בוודאות מלאה: הייתי מאושרת, ולא ידעתי עד כמה. הפער בין רצונות למימוש שלהם היה הקטן ביותר ביחס לכל תקופה אחרת בחיי: בבוקר שבת ירדנו ברגל אל הבניאס שהיה אז פתוח וחופשי לכולם. טיילנו עד הטנק הסורי שנפל ושקע במים בששת הימים, או שנשארנו ליד המפל הגדול, שכשכנו במים וקראנו ספר.
"אהבה חופשית" לא היתה מושג ערטילאי- זוגות שהתאהבו עברו לגור יחד בקלות ובלי סיבוכים מיותרים, נוצרו קשרים עם מתנדבות/ים מאירלנד, בחלקם הפכו לקשרי נישואין שמחזיקים מעמד עד היום.
לא נעים להודות אבל חיי התרבות היו עשירים יותר מאלו שאני חווה בעיר הגדולה, מהסיבה הפשוטה שהרבה מזה מומן ע"י התקציב הקיבוצי – סרטים, הרצאות, הצגות והופעות שהגיעו לקיבוץ או שהיתה הסעה מאורגנת לאיילת השחר, וערבים שארגן "ועד תרבות", חלקם ביוזמת בני הגרעין. למשל "ערב מחאה" שהגרעין שלי הפיק: שירי וודסטוק, בוב דילן וג'ון באאז, קטע ממחזה של ברכט בהפקה מקומית והקרנת סרט האנימציה המצמרר- "התליין".

האכילה מפרי עץ הדעת
אחרי שהשלמנו פרקים מרתקים נוספים שזר לא יבינם- בט"ש, חל"ת, היאחזות בהר דב ושוב קיבוץ, השירות הצבאי הגיע לסיומו. חלקנו עזבו מיד, אני הייתי אז עם החבר הרציני הראשון שלי, והיה לנו טוב, רק שהחיידק כבר התיישב בראש ולא נתן מנוח – רצינו ללמוד. ועוד לימודים שאין בהם שום תועלת כלכלית- הוא רצה ללמוד ספרות ופילוסופיה, אני התלבטתי בין קולנוע ואנתרופולוגיה.
כללי הקיבוץ היו כאלה: אלו שיישארו שנה נוספת יתקבלו לחברות בקיבוץ, בכפוף להצבעה באסיפה. השנה עברה והיינו לפני ההצבעה, אבל הרצון ללמוד היווה מכשול. ענייננו הועלה באסיפה, ושם הוחלט: אם נלמד משהו מועיל, כמו: חינוך, חקלאות וכדומה, נקבל חברות ונוכל לצאת ללימודים במימון הקיבוץ. ספרות וקולנוע – אין בעיה, רק שנצטרך לחכות שנה שנתיים בתור, ואחר כך אולי יאשרו, בכפוף להצבעה… לכאורה היה בכך הגיון פנימי, שהרי הישרדות פיזית קודמת לחיי הרוח. אבל אנחנו לא היינו מוכנים לקבל, בשבילנו השנה-שנתיים נראו כמו נצח. חיינו באיזו פנטזיה רומנטית של שנות העשרים בפאריז, היו לנו חלומות להגשים… הוא היה מוכן לחכות בלית ברירה, אבל אני התעקשתי ללמוד. הצענו שנלמד על חשבוננו (בתמיכת ההורים כמובן), כשהבית יישאר הקיבוץ, אבל גם הסידור הזה לא היה מקובל. זוכרת שמרכז המשק הבין את המצוקה, ועשה מאמץ על למצוא לי עיסוק מעניין יותר מהאכלת חיות. ביוזמתו נסענו לקריית שמונה אל מעבדה שפיתחה הדברה ביולוגית בעזרת דורסי לילה, שם קיווה למצוא לי עבודה, אבל זה לא הלך ובסופו של דבר עזבנו, אני ובן זוגי, קצת כועסים על כך שהקיבוץ לא הכיר בכך שיש צורך גם במי שיכולים לתרום לחיי הרוח שלו. בשבילנו האויב הגדול ביותר בקצה עולם זה שליד הבניאס, היה: השיעמום.
ממרחק של שנים רבות,  חושבת שהם צדקו. חבל להשקיע בצעירים כמונו, כי מי ששואפים ללמוד קולנוע וספרות, סביר שיהיה להם גם צורך גדול מאוד במפגשים שהעיר הגדולה מאפשרת, ותמיד ירגישו מוגבלים בקיבוץ. כלומר- ושוב, ממרחק של זמן, סביר מאוד שהיינו עוזבים גם לו אישרו לנו את הלימודים. חיידק הלימודים נשא גם את הצורך לפגוש כמה שיותר, להתנסות כמה שיותר.
היום כששומעת ביקורת על הקיבוצים שגזלו אדמות ממזרחים, חייבת לומר שזה לא הסיפור שלי. הגרעין שלי היה הכי מעורב שאפשר- רומנים, בולגרים, עיראקים, פרסים, מרוקאים, ארגנטינאים, פולנים ותימנים, שכחתי מישהו/י? הנושא הזה לא היה אישו. החבר'ה הגיעו מיד אליהו, מחולון, מהקריות, מנתניה. היה גרעין של בני/ות קריית שמונה מעלינו. היינו בקיבוץ של השומר הצעיר והיתה תחושת אינטגרציה (לא "כור היתוך", מונח מזעזע, אנחנו לא עשויים מברזל) שגם התובנות של היום לא יכולות לקלקל.
הביקורת שלי אינה על הקיבוץ של אז או של היום- זו היתה וכנראה גם עודנה מעין "סקנדינביה" בזעיר אנפין, בהרבה קיבוצים. נכון שלא תמיד ולא בכולם, חוץ מזה גם בסקנדינביה לא הכל ורוד, זה רק נראה ככה מבחוץ… אבל מי שרצו בצורת החיים הזו – יכלו.  הבעיה שלי עם הקיבוצים היא שהם מהווים מובלעות בתוך חברה קפיטליסטית, ומתנהגים בהתאם כלפי הסביבה. אבל זה כבר סיפור אחר. בכל אופן נעים להיזכר בתקופה מכוננת, מעצימה ומאוד משמעותית בחיי. ועוד דבר אחד קטן אבל חשוב במבט לאחור: לא כדאי לזלזל בצעירים, הם אמנם חסרי ניסיון, אבל יודעים מה הם רוצים ויש להם את פוטנציאל ההגשמה הכי גדול.

מוצג מס' 4 – חרמש

אני לא אוהבת מצעדים וגם לא איים בודדים, אבל לו נאלצתי לבחור רק שיר אהבה אחד, מכל השירים שנוצרו אי פעם, גם אני הייתי בוחרת בשיר Love of my life, שכתב, הלחין וביצע פרדי מרקורי. אחד השירים שהאסטרונאוט אילן רמון ז"ל ביקש לקחת איתו אל טיסתו האחרונה.
שיר האהבה האהוב עלי בכל הזמנים, הוא שיר של שברון לב, ונקשר אצלי גם למוות, ולא רק מותו של מרקורי.

בחירת שיר תמיד נעשית מסיבות רגשיות, כך שמיותר לציין זאת. אבל השיר הזה במיוחד נוגע במקום מאוד עצוב וכואב, כי הוא השיר של אחי ארז ז"ל, שבחייו הצעירים קווין היתה הלהקה האהובה עליו ביותר, והתקליט "לילה באופרה" היה המנוגן ביותר על הפטיפון שלו.

לפני כמה שנים "חפרתי" בגוגל מתוך סקרנות גדולה לדעת למי נכתב השיר המרטיט הזה. תוך כדי החיפוש מצאתי וקראתי בנשימה עצורה את סיפור חייו של פרדי מרקורי, שנולד למשפחה פרסית במקור, בני דת הזרתוסטרה, שעברו למערב הודו ואחר כך לזנזיבר, שם הוא נולד. בגיל 8 נשלח ללמוד בהודו, שם נחשף למוזיקה ההודית והושפע מכוכבי בוליווד, אחת מזמרות הפלייבק שהושפע מהן היא  Lata Mangeshkar.
בגיל 17 נאלצה משפחתו לעזוב את זנזיבר, והם השתקעו בלונדון, שם הפך להיות כוכב הרוק הראשון שמוצאו במזרח, אשר התפרסם בעולם המערבי.
קראתי על החיים בהכחשה-  של מוצאו האתני, ומחיקת שמו הקודם וכל זהותו לפני שהפך להיות פרדי מרקורי, הכחשת הנטייה ההומוסקסואלית והמחלה עד יום לפני מותו.
ואז הגעתי גם לתיאור הקשר המיוחד שלו עם אישה בשם מרי אוסטין, שהיתה אהבת חייו- ולה הקדיש את השיר.
מרי אוסטין גדלה במערב לונדון, במשפחה קשת יום ממעמד הפועלים. בגיל 15 עזבה את הלימודים ויצאה לעבוד כפקידת קבלה במועדון לילה. בהמשך הכירה את פרדי מרקורי כשהיה בתחילת דרכו, הם התאהבו ועברו לגור יחד. הקשר ידע עליות ומורדות, כשהבינה שהוא הולך להיות מפורסם מאוד ביקשה להפרד מיוזמתה, מרקורי שכנע אותה להשאר איתו, אך בסופו של דבר, מאוחר יותר, כשסיפר לה על יחסיו עם גברים הם נפרדו, ללא טינה וכעס מצידה, ונשארו קרובים זה לזו. ציטוט מראיון שנערך ב1985:

'All my lovers asked me why they couldn't replace Mary (Austin), but it's simply impossible. The only friend I've got is Mary, and I don't want anybody else. To me, she was my common-law wife. To me, it was a marriage. We believe in each other, that's enough for me. I couldn't fall in love with a man the same way as I have with Mary.

למרות האישיות המוחצנת מאוד על הבמה, מרקורי מתואר כמי שבחייו האישיים היה ביישן ומיעט להתראיין. באחד הראיונות אמר:

'When I'm performing I'm an extrovert, yet inside I'm a completely different man.'

אוסטין היתה הראשונה שידעה על מחלת האיידס, והיא זו שהיתה לצידו ברגעיו האחרונים. מרקורי הוריש לה את האחוזה שבה עברה להתגורר לאחר מותו, לא בלי התלבטות.

לא ברור לי אם השיר נכתב מתוך נקודת המבט של פרדי מרקורי עצמו, או ממבטה של מרי אוסטין, שהיתה זו שננטשה בעצם. אם הוא כתב מנקודת מבטה- מדהימה היכולת להרגיש את הכאב שאתה עצמך גרמת ולתת לו ביטוי. ואיך יכול אדם לעזוב אישה שאותה הוא אוהב בעוצמות כאלו, וחווה איתה אינטימיות גדולה כל כך?

תמיד היתה לי נטיה לבלוז, ולשירי אהבה מלנכוליים שיש בהם געגועים למישהו שאיננו, תשוקה שלא התממשה או שברון לב.
לא מזמן יצא לי לקרוא במקרה הסבר על גידול קנריות. אם ברצונכם שהציפור תשיר, כך נאמר שם- עליה להיות לבדה בכלוב, משום ששירת הקנרית (הזכר שביניהם) נובעת מכמיהה לאהבה, ויש לה תפקיד חשוב ועוצמתי בעונת החיזור. אם יהיו זוג בכלוב – הם לא ישירו.

נזכרתי בסיפור של פרדי מרקורי, והרהרתי לעצמי שהתיאור של ציפורי השיר יכול לשמש מטאפורה לחיי הרבה יוצרים, במיוחד בתחום המוזיקה, שהם "ציפורים נדירות" כאלה, וכדי שהיצירה העוצמתית תבקע מתוכם, המצב של בדידות, שברון לב, געגועים וערגה הוא כמעט הכרחי, עד כדי כך שלעתים הם עצמם בורחים מכלוב הזוגיות הטובה והמספקת שהיתה שם כבר בהתחלה, רק כדי ליצור כלוב אחר-  של בדידות ושל מצוקה נפשית שלאחריה תשוקה וריגוש חדש, ובעקבותיהם מיצוי מלא של הכשרון והרגש, ביטוי שלו באמנות. טפשי לעסוק ב "מה היה אילו?" אבל סביר שלו פרדי מרקורי היה נשאר בזוגיות עם אהבת חייו מרי אוסטין, אחד משירי האהבה היפים ביותר שנוצרו אי פעם, לא היה נכתב.

השיר השני שהאסטרונאוט אילן רמון ביקש שישמיעו לו, ובדיעבד קיבל משמעות מצמררת, היה "זמר נוגה" ("התשמע קולי") של רחל. מעניין שגם השיר הזה, אחד היפים שנכתבו והולחנו בעברית, הוא שיר של כמיהה וגעגועים למה שלא התממש, כשהמוות אורב בפינה:

‎
אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ,

לו היתה המשוררת רחל בתוך קשר יציב ואוהב, האם היה בוקע מתוכה הקול שבא לידי ביטוי בשיר המזוקק הזה?
ומה קדם למה-  הכאב או הצורך לשיר עליו?
קישור למאמר בסלונה

זה היה אמור להיות עוד מפגש של ארגון חלונות – ארגון ידידות ישראלי פלסטיני, בקומת קרקע ברחוב טרומפלדור, יוזמה של אישה מיוחדת ויוצאת דופן ששמה רותי עצמון. באותה תקופה התגוררתי ליד כיכר רבין והשתתפתי בלא מעט הפגנות. בנקודה מסוימת הפריעה לי ה"סטריליות" – העובדה שכמעט לא נוכחים ערבים, והדיבורים על שלום עם פלסטינים, היו בערך כמו לדבר על פריזאים בלי לבקר בפריז. גם את ערביי יפו לא הכרתי. כשהגעתי למפגשי חלונות הרגשתי כמו הלך תועה במדבר שהגיע אל מקור מים. לא היה קל – הרבה פעמים מצאתי עצמי נעה בחוסר נוחות על מושבי, בשיחות עם פלסטינים, חלקם מהשטחים, שהגיעו כדי לספר על החיים תחת כיבוש. צעיר מרמאללה סיפר על הקושאן שיש לסבו על אדמה בנתניה, צעיר משכם הרגיש חופשי וסיפר על המאבק של צעירים כמוהו בחיילי האויב הציוני. נסעתי לדרום הר חברון, למסיק זיתים באזור שכם, לאיקרית ובירעם, לליפתא ולכפרים אחרים נטושים של "נוכחים נפקדים", למפגש עם בני שבט עזאזמה בישוב לא מוכר בנגב, יום אחד הסעתי אישה ותינוק עם שיתוק מוחין מהמחסום ליד טול כארם אל בית חולים שערי צדק ובחזרה. דברים שנודעו לי במפגשים ההם כבר אי אפשר היה שלא לדעת.

ובערב חורפי אחד, בשנת 2001, הגיע עלי אל -אזהרי לספר את סיפורו. עלי, כיום תושב יפו, סיפר שנולד ב1948, בספוריה. במילותיו – "שבועיים לאחר שמדינת ישראל פרצה לכפרי". מתוך יותר מרבבת תושבי הכפר, נותרו בו 400 בלבד, אשר קיבלו אשרת שהייה מהממשל הצבאי והמשיכו להתגורר במקום. אביו של עלי היה השייח מוחמד עבד אל מג'יד אל- אזהרי, בוגר אוניברסיטת אל-אזהר שבקהיר, ופוסק נודע, זכה להכרה במעמדו כמנהיג דתי ועל שער ביתם הוצב שלט: "מקום קדוש". כחצי שנה לאחר מכן, ב-7 לינואר 1949, ניתנה פקודת הגירוש שלא השתמעה לשתי פנים: כל מי שיימצא בכפר מקץ 48 שעות יירה.
עלי המשיך ותיאר איך איבד את זהותו כמה פעמים בחייו -בפעם הראשונה כשנעקר מכפרו בגיל חצי שנה, בפעם השניה כשהתברר לו שבטעות הוא חוגג את יום הולדתו ב1 ביולי, אך לפי רישום ביומן של אביו יום הולדתו  חל ב-30 ליולי, בעונת התאנים והענבים, וכך מבן מזל סרטן הפך להיות בן מזל אריה. ופעם שלישית, כאשר תעודת הזהות הכחולה נפלה מאופניו ואבדה, ואיתה גם זהותו כיליד ספוריה, כי בתעודת הזהות החדשה כבר לא רשמו את מקום הלידה. הוא המשיך וסיפר על הנכבה של כפרו – המכתבים ששיגר אביו אל ראשי המדינה דאז: בן גוריון, בן צבי, יו"ר הכנסת, שרי הדתות הפנים והאוצר וכו', ובהם שטח את בקשתו להשיבו לספוריה יחד עם אותם 400 שלא גורשו מיד עם כיבוש הכפר, ולנהוג בו שוויון, כפי שנהגו בכומר ובנזירות שלא גורשו מהכנסיה הקדושה חנה. וכך כתב: "אם חפצים אתם, בני יצחק, שמדינתכם, הוולד הרך, תעמוד על רגליה, שומה עליכם לחסנה בצדק ושוויון". "כלום דת משה מצווה לגרש אנשים מבתיהם, או שמא כך פסק התלמוד או המשנה?" הוסיף והיקשה.
התשובה לא בוששה לבוא: בגיל שלוש או ארבע, התעוררו בני ספוריה במקומם החדש – הכפר אל-רינה ליד נצרת, לקול פיצוצים עזים שעלו מכיוון ספוריה, מרחק 5 ק"מ משם. נסתם הגולל על השיבה- מדינת ישראל פוצצה את הבתים עד היסוד. הקרן הקיימת לישראל נטעה בו יער עצי אורן.

בית ישן בציפורי, מרץ 2012

עלי הוא אדם כריזמטי מאוד. יש אנשים שמרגעי ההיכרות הראשונים הופכים להיות יקרים ללבי, ללא ספק עלי הוא אחד מהם, ואני בטוחה שרבים שהכירו אותו חשים כך. יש קסם רב בהופעתו – האנושיות, הניסוחים השנונים והרהוטים, הדרמטיות, חוש ההומור המיוחד לו. אבל היה שם משהו נוסף שגרם לי לשבת מרותקת ופעורת פה – האיש הזה, שנולד בתאריך שבו אחי הגדול נולד- 30 ליולי, ובעל טמפרמנט דומה לשלו, מחזיק בעוד פרט בביוגרפיה שלו שקשור אלי: המקום בו נולד, הוא המקום בו נולדתי אני מאוחר יותר, במושב שהוקם בסמוך לחורבות ספוריה. הורי עזבו מרצונם החופשי, כאשר הייתי בת חצי שנה, הוריו גורשו מכפרם בכוח כשהיה בן אותו גיל.
משחזרת את זיכרון המפגש שנחקק בתודעתי, בעזרת כתבה מצולמת ממעריב שחולקה באותו ערב, על ביקורו בציפורי-ספוריה עם חיים הנגבי ב 1995, כתבה ששמורה מאז במגירה ובלבי. מסופר בה על תקוותיהם של פליטי ספוריה, "שהיו מלבלבות בראשית הסתיו, זמן התכנסותה של העצרת הכללית של האו"ם". עשרות פליטים היו מתקבצים בביתו של אביו של עלי בכפר א-רינה, סביב מקלט הרדיו, במטרה לשמוע מה תחליט העצרת הכללית בעניינם. "אחת הדאגות הגדולות של הפליטים היתה, שהשיבה תתפוס אותם לא מוכנים, שהיא תהיה חטופה ובהולה כמו המלחמה וכמו המנוסה. לפיכך הם תיכננו הכל מראש, לפרטי פרטים. אבי, למשל, תלה את מפתח הבית שלנו בספוריה בהישג יד, על הקיר, ליד הקוראן. הוא קנה גלאביה חדשה, נעליים צהובות, מחרוזת וכסא מיוחד, שלא השתמש בהם, אלא הועידם לזמן שלאחר השיבה. בקולי קולות התנהלו הויכוחים: מהי הדרך הקצרה ביותר לספוריה: האספלט או העפר? כמה כבשים ישחטו? ומאיזה זן. על איזה עץ יתלו את הזבחים, ומי יזמין את מי לחאפלה?"
עוד סיפר על  סבתא אל חאג'ה אמנה, סבתו הנערצת, שנהגה לתאר את השדים והרוחות: "אוווה… אל תשאל.  ספוריה שרצה ג'ינים. לא כולם היו רעים. יש ויש". היא סיפרה לי כיצד נתקלה בהם פעם אחת, ערב הכיבוש. היא השכימה קום לפני עלות השחר, והובילה מטען חיטה על גב בהמה לטחנת הקמח בנצרת. הג'ינים ארבו לה ליד "אל קסטל", המעיין המפורסם בכניסה לכפר, התנפלו עליה והפילו אותה ארצה. הטובים שבג'ינים המשיכו באותו זמן להתנדנד להנאתם על הנדנדות של ילדי הכפר, שהיו קשורות בין העצים. "אבל כיום", אמרה אל-חאג'ה, "אין יותר ג'ינים. כולם הצפינו. כשנכנסו היהודים ברחו הג'ינים".

מנזר סנטה אנה, ציפורי, מרץ 2013

לאחר שעלי סיים לספר את סיפורו, קמתי נרגשת ואמרתי: "אני תמונת המראה שלך. נולדתי במושב ציפורי, 12 שנים אחריך. אבי החליט להגר לישראל לאחר שמנהל האוניברסיטה בטהראן שבה עבר את מבחני הקבלה בהצלחה, קרא לו לשיחה ורמז בעדינות: "יש לי רק שני מקומות לסטודנטים חדשים. אבל שמעתי שקמה מדינת היהודים, למה שלא תנסה להתקבל שם?" וכך קרה שהגיע לישראל ב-1949, עם תקוות גדולות לחיים טובים יותר, במקום שאליו הרגיש מיד שייכות. אין לנו לאן לחזור, השערים חזרה כבר ננעלו."
לא זוכרת כל מה שנאמר שם באותו ערב. זוכרת שההיסטוריון שלמה זנד, שנכח בחדר, המשיל את הקמת המדינה לאדם שקפץ מבניין בוער ונפל על גבו של אדם אחר. התפתח ויכוח על זכות השיבה, בינו ובין עלי, כששניהם, לשעבר חברים במצפ"ן, מתבצרים כל אחד בלאומיות שלו. הרוחות התלהטו למרות שברור היה ששני הצדדים בויכוח הזה הם אנשי שלום, כי זה טיבם של דיונים פוליטיים, מהר מאוד הם מגיעים למבוי סתום ממנו אין מפלט החוצה.

קברו של רבי יהודה הנשיאה, נכדו של ר' יהודה הנשיא מטבריה, אשר התיישב בציפורי הקדומה, הנהיג את הסנהדרין, ערך וחתם את המשנה. הקבר הפך להיות קדוש גם למוסלמים שנוהגים להתפלל בו עד היום

יצאתי מהערב הזה נסערת. החוויה היתה שונה, לא של "אנחנו והם" כמו במפגשים אחרים, אלא של ישות אחת טראגית. הגעגועים לציון הפכו להיות געגועים לספוריה. לראשונה בחיי קיבל המקום בו נולדתי משמעות. רציתי לשמוע עוד, כמו אדם שנקשר אל מי שהכאיב לו, משום שגרם לו להרגיש משהו ביחס לעברו. הורי עזבו ב-1958 את קיבוץ מלכיה, שהיו בין מייסדיו, שהו תקופה קצרה בנהלל, הגיעו אל ציפורי שבה נולדתי, ומשם המשיכו אל חולון ושם עברה ילדותי. סיפור המשפחה שלי כמו לקוח מהאתוס הציוני, והנה בא עלי אל אזהרי וטלטל את עולמי, את האמיתות שגדלתי עליהן.

אפשר להגיד שבאותו ערב, ובאופן אבסורדי דווקא סביב סיפור המקום בו נשמתי את נשימות חיי הראשונות, נסדקה הזהות שלי כ"ציונית", ומכאן והלאה הסדק הלך והתרחב.

פגשתי את עלי עוד פעם או פעמיים בחלונות, סיפר שנולדה לו תינוקת ושמה יסמין. הבנתי שהוא נשוי עם אישה יהודיה, חי בין העולמות. שאלתי אם ירצה לנסוע יחד לציפורי-ספוריה ולהסריט את הביקור המשותף. חשבתי שיהיה מרתק לעשות זאת. איכשהו החלום לא התממש. בהמשך עברתי ליפו, נרשמתי לקורס ערבית שלו, שמחתי שהצטלבו דרכינו שוב. עלי הוא אחד המורים המרתקים ביותר שהיו לי. ערבית לא הצלחתי ללמוד, הפכתי לאמא ולא המשכתי לקורס הבא, אבל למדתי ממנו קצת על מקורות העברית, שהוא בקי בה יותר ממני.

עד אז ביקרתי בציפורי רק עוד פעם אחת מאז שעזבתי כתינוקת -  כנראה בדרך אל או בחזרה מטיול בצפון עם הורי, עצרנו וצילמנו את הבית הראשון שלי שנשאר כפי שהיה – אי שם בסוף שנות ה-80 או תחילת ה-90. המפגש בחלונות עורר בי צורך גדול לנסוע ולגלות עוד על ההיסטוריה של המקום, אבל נסעתי רק בשנה האחרונה, על הביקור והרשמים שהותיר בי אכתוב בפוסט נפרד.
לאחרונה נודע לי שנעשה סרט על סיפורו של עלי אל אזהרי, בידי הבמאי אבי מוגרבי, ושמו: פעם נכנסתי לגן. אני מקווה שהפוסט הזה יעשה נפשות לסרט שמוקרן כעת בסינמטק, ויעלה למודעות את סיפוריהם הכואבים של הנוכחים הנפקדים באשר הם.

עץ בצד הדרך, ציפורי העתיקה, מרץ 2012

בביקור שני בציפורי השנה, ליד מנזר סנטה אנה המשקיף אל עמק יפהפה, בצד הדרך, כמעט נעלם מעין, אחייני יהל מצא את המיצב הזה, מעין מצבה ספונטנית – כמה אבנים שהודפסו עליהן צילומים וטקסטים. מאוחר יותר נודע לי שזו דמותו של המשורר הפלסטיני טאהא מוחמד עלי, אשר נולד בספוריה וממנה גורש עם משפחתו עם קום המדינה.

מיצב לזכר טאהא מוחמד עלי, האמן: אלמוני.
ציפורי, אפריל 2012

הלכתי בעקבות האבנים, מצאתי פרטים עליו בויקיפדיה:
עלי נולד וגדל בכפר ספוּ‏רִיֶ‏ה בגליל, ובגיל שבע עשרה, במהלך מלחמת העצמאות, ברח עם משפחתו ללבנון. אחרי המלחמה לא הורשו לחזור לכפר והמשפחה חזרה והתיישבה בנצרת, שם גר עלי עד מותו. בשנות החמישים פתח חנות למזכרות לתיירים נוצרים בשוק אלקזנובה שבמרכז העיר, והתחיל בלימודי ערב בשירה. את שירתו נהג לכתוב בזמנים בהם החנות הייתה נעדרת קונים. עלי היה אוטודידקט בבית ספר למד רק ארבע שנים, כך הוא גם מסביר מדוע כתיבתו חיכתה לנבוע ממנו רק כשהגיע לגיל 41‏. במגרות שבחנותו המתינו במשך שנים סיפוריו ושיריו עד שאזר אומץ והחליט לפרסמם. (…) עלי כתב על ימי ילדותו בגעגועים, ועל מה שחווה כגירוש מאדמתו עם משפחתו והרס חיי הכפר השלווים. במהלך השנים הוא הוציא חמישה ספרי שירה וקובץ סיפורים קצרים בשפה הערבית. כתביו תורגמו לתשע שפות בהן סינית, רוסית, ספרדית, צרפתית ואיטלקית, ופורסמו בעשרות כתבי עת בעולם. חתן פרס טבע לשירה 2005. מת בביתו בנצרת ב-2 באוקטובר 2011

"כל מי שיש בו מכה – הוא עז נפש"
ציפורי, ליד מנזר סנטה אנה, אפריל 2012

רכשתי את ספר השירים שלו בתרגומו של אנטון שמאס, באתר של ספרים יד שניה, משום שלא מצאתי אותו בחנויות הספרים. מקווה שאפשר עדיין לרכוש בהוצאה- אנדלוס. נשביתי בקסמם של שיריו מן הראשון ועד האחרון שבהם, כמה וכמה מהם התפרסמו ברשת, בקישורים שלמטה אפשר למצוא חלק מהם.
כאן אשתף רק אחד שנגע לליבי, מתוך רבים.

נמחו עקבותינו
שרידי מגורינו נסחפו בזרם
וכל שנותר נמחק כליל
ציוני הדרך עד אחד
אינם מעוררים דבר
אינם מסמלים דבר
אינם מורים על שום דבר.
הזמן בא בימים
והימים באים והולכים, הולכים ובאים

ואני, אני אלמלא קווצה משערך
ערמונית כעין צוף החרובים
ענוגה כניחוח המשי
שהיתה כאן לפנים
צפה על פני השנה כפרח יסמין
פועמת ככוכב
מבליחה כאילת השחר -
אני אלמלא קווצת הקמפור ההיא
לא הייתי חש שיש דבר כלשהו
שקושר אותי לאדמה הזאת.

בוגדנית היא האדמה
האדמה לא תשמור אמונים
האדמה זונה היא
משדלת את השנים
מנהלת בר-ריקודים
עבור המלחים
צוחקת בכל הלשונות
ומלעיטה את מתניה לכל המזדמן.
האדמה מתכחשת לנו,
בוגדת בנו, מרמה,
ועפרה בנו בוחל, צר הוא מלהכילנו
נפשו קצה בנו וטינה הוא נוטר.

והלקוחות -
מלחים ואנסים
שעוקרים גנות-ירק
וקוברים עצים.
אוסרים עלינו להביט יותר מדי
בכלניות וברקפות
מונעים מאתנו לנגוע בירקות
בעולש ובעכובית.

אדמתנו מחזרת אחרי המלחים
ובפני הלקוחות מתערטלת
משעינה ראשה על ירך הגוזל
ובשלל עגות עוגבת
לא נכר בה שדבר מה קושר אותה אלינו.

ואני, אלמלא קווצת שערך
הערמונית כעין צוף החרובים
הענוגה כניחוח משי…
אני, אלמלא הקמפור
אלמלא הריחן והענבר
אותה לא הייתי מזהה
או אוהב
ואליה לא הייתי מתקרב.

צמתך היא
הסיבה היחידה
שקושרת אותי בחבל תליה אל הזונה הזאת.

10 במרס, 1983

ציפורי, ליד מנזר סנטה אנה, אפריל 2012

לקריאה נוספת:

סלמאן מצלאחה – אין נביא בעירו

אלמוג בהר נפרד מטאהא מוחמד עלי

נקמה- טאהא מוחמד עלי – פוסט של אסתי סגל

האיש שזכר- פוסט באתר התחברות

הייתי בחופשת מולדת כשהטלפון צלצל בבית הורי בחולון, בשלוש לפנות בוקר. על הקו היתה ז'נט, אמנית סינית-קנדית שהתגוררתי בדירתה השכורה באותו זמן, פתרון דחוק וזמני לאחר פרידה כואבת מבן זוג. ז'נט זו לא ידעה לחשב את הבדלי השעות, בקול מתנצל הודיעה שבעלת הדירה הקטנטנה אותה חלקנו יחד, ציוותה עליה לעבור לדירה אחרת בבנין, שגודלה זעיר עוד יותר- 25 מ"ר, ועלי למצוא מקום אחר. שבוע לאחר השיחה הזו טסתי חזרה לניו יורק, נחתתי שבועיים לפני תחילת הלימודים, ובטרם פג ה"ג'ט לאג" התחלתי לחפש דירה. דירתה של ז'נט היתה ממוקמת במקום הטוב ביותר במנהטן – בצד המערבי השקט, מרחק 5 דקות הליכה מבית הדקוטה שלפתחו נרצח ג'ון לנון 20 שנים קודם כן, לא רחוק מביה"ס לצילום ששכן בעברו המזרחי של הסנטרל פארק. אבל מנהטן יקרה, חיפשתי בברוקלין, קרוב לרכבת L המובילה אל הוילג', בגלל הצורך בחדר גדול, שישמש אותי לצילום, ואם אפשר- גם חדרון שאוכל להחשיך, לפתח ולהדפיס בשחור לבן.

צילום פולארויד, ברוקלין 1989. ברקע- מגדלי התאומים

במהלך חיפושי הגעתי אל דירה מרווחת בגרינפוינט, שבה התגוררה בחורה מדרום אמריקה ושמה ג'יזל. אמנם נרתעתי קצת משלל פסלוני ישו ומריה הקדושה שהחזיקה במטבח, אך אני לא הגבלתי את עצמי למגורים עם יהודים בלבד, רציתי לחוות את ניו יורק האמיתית, לא התעקשתי לחפש את הישראלים ואת היהודים. הבחורה עשתה רושם טוב. גם הסכימה שחדרון קטן נוסף שהיה שם ישמש כחדר חושך. המחיר היה נמוך יחסית למנהטן, ושיקולים אלו עשו את שלהם. עברתי לגור בדירה. במשך חודשיים וחצי הכל היה טוב. אני למדתי ב Upper East Side,  והגעתי רק בערבים. שמחתי על החדר המרווח שיכולתי להפוך לסטודיו קטן בעת הצורך. את שכר הדירה- 350$ שילמתי לג'יזל לפני תחילת כל חודש, והיא דאגה להעביר את הצ'ק אל בעל הדירה שלא פגשתי.
לאחר שלושה חודשים, יום לאחר שקיבלה את תשלום חודש דצמבר, הודיעה לי ששלחה את הצ'ק יחד עם שלה אל בעל הבית, אבל היא עוזבת ליוון, אביה שחי שם הזמין אותה. "תהני, הדירה כולה שלך עד סוף דצמבר, אני לא יכולה למסור לך את שמו של בעל הבית והטלפון שלו, אבל הוא כבר ייצור איתך קשר" הבטיחה. לא עזר כלום – היא סירבה לתת את הפרטים. למחרת עזבה את הדירה ומאז לא שמעתי ממנה.

שרלוט, ברוקלין 1990

נשארתי לבדי, עם החתולה שהשאירה אחריה ג'יזל חסרת הרחמים, בדירה גדולה, היחידה בקומה, אחת מתוך שלוש בבניין הזה, בית עץ ברוקליני טיפוסי. בקומת הקרקע חנות כלשהי- בקומה הראשונה אני, ובקומה שמעלי אישה אירית קשת יום, סרת רוח וכבדת גוף, עם שני בניה הבוגרים, אחד מהם לוקה בנפשו. שמעתי את צעדיה הכבדים במדרגות, פתחתי את הדלת ושאלתי אם תוכל לתת לי את פרטי בעלי הדירה שלי. היא סירבה בתוקף. התברר שהבחורה שעזבה השביעה אותה שלא תמסור. תוך כדי שאנחנו מדברות, החתולה חמקה החוצה. האישה הסתכלה עליה ואמרה:
"She has a rash on her neck, You should put her to sleep" "יש לה פריחה בצוואר, את צריכה להרדים (להרוג) אותה". הרמתי את החתולה ונכנסתי הביתה. הייתי צעירה וחמת מזג, בכעס סיננתי לעצמי בעברית: "את תלכי לפניה!". לו ידעתי מה עומד לקרות הייתי נוצרת לשוני. מאז נזהרת מאוד שלא "לאחל" אפילו לשונאי דברים רעים… כשבוע לאחר מכן, נשמעה ערב אחד שעטת פילים דוהרים על רצפת העץ שמעל תקרת חדרי. קול חבטות ולאחר מכן דממה. כעבור זמן לא רב סירנה של אמבולנס וצעדי אנשים עולים ויורדים במדרגות. הבנתי שקרה משהו רע, אולי הבן הלוקה בנפשו, אולי הבן השני היה שתוי… באותם רגעים הרגשתי הכי בודדה ומבוהלת שאפשר. לו הייתי בסיטואציה הזו כיום, ודאי הייתי עולה על המטוס הראשון, מבטלת את הלימודים וחוזרת לישראל. כנראה הייתי אמיצה כי לא ידעתי מספיק כדי לפחד… להתקשר למשפחה ודאי לא יכולתי – רק זה היה חסר, שידעו שאני לבדי בבניין עם שני מופרעים שאולי רצחו את אימם, בעל הבית לא ידוע ואולי עוד מעט ידפוק בדלת ויזרוק אותי החוצה.

בחדר המדרגות, ברוקלין 1988

עברתי את הלילה איכשהו, התקשרתי ליובל, ידיד ישראלי שהרגיע: "אל תתרגשי, הדירה טובה, השכונה מצוינת, חפשי שותפ/ה וחכי שבעל הבית יתקשר". אבל אני לא הייתי שקטה. עברו עוד כמה ימים ואין כל סימן לבעל הבית. בחנוכה הקפדתי להדליק את כל הנרות שמונה ימים, אך נס לא קרה… והנה כבר ה- 20 לדצמבר, כמה ימים לפני חג המולד, שלג רך מכסה את העיר, קור מקפיא בחוץ. ביאושי אני יורדת לרחוב- שדרת מנהטן, נכנסת לחנות שמתחת לבית, שואלת את המוכר אם ידוע לו מי בעל הבנין שאני מתגוררת בו. "אני לא יודע" הוא אומר, אבל אני חושב שהוא גר כאן בשדרה". ממשיכה ללכת בשדרה המקושטת ומנצנצת לכבוד החג. חנות ועוד חנות, שואלת ואיש לא יודע. עוברת לצד השני, ממשיכה לשאול- אצל הספר, בחנות הפולנית של דגים כבושים, בחנות חשמל, מצלצלת באינטרקום של בניינים, אנשים מנסים לעזור אבל לא יודעים. חוזרת שוב לצד הרחוב שלי, כמעט אומרת נואש, למזלי מנסה בעוד חנות אחת שפספסתי קודם- ואז התרחש הנס, מישהו הכיר את בעל הבית: "את רואה את הבניין ההוא שם עם הדלת האדומה? בקומה השלישית, שם בעל הבניין שלך גר, שמו מר הייזלווד". הייזלווד, את השם הזה לא אשכח כל חיי. ניגשתי מיד לבניין, צלצלתי באינטרקום, הזדהיתי והדלת נפתחה. עליתי במדרגות לקומה השלישית, על הדלת היה זר עגול מענפי אשוח שעליו כתוב באותיות עליזות: "Merry Christmas". דפקתי בהססנות. את הדלת פתח קשיש חייכן, כבן 80, מר הייזלווד. "מי את?" שאל. הסברתי שאני שותפתה של ג'יזל, היא עזבה ובאתי לחדש את החוזה."מאיפה את?" שאל. עניתי: "מישראל". "מקום יפה, אבל יש שם מלחמות" אמר. "כמה שילמת לג'יזל?" אמרתי "350 דולרים". "ובכן, שכר הדירה בדירה הזו הוא 500 $, וזה מה ששילמה ג'יזל.  בחודשיים האחרונים היא שלחה צ'קים ללא כיסוי. אני מאמין לך שהיא רימתה גם אותך, ולכן לא אחייב אותך על מה שכבר שילמת. אם את רוצה, נחדש את החוזה, ומשום שהיית ישרה, שכר הדירה יהיה 460$ במקום 500".
וכך היה. יצאתי משם ואורות השדרה חייכו אלי לפתע, לא הייתי בטוחה אם נדיב היה האיש מטבעו, או שחמל עלי, או אולי לפני חג המולד הלב נפתח – הרגשתי כאילו פגשתי זה עתה את סנטה קלאוס.
המשכתי לגור בדירה הזו כמו "אלכסנדר המאושר" עוד כמה חודשים. האישה מלמעלה לא חזרה, אך גם בניה נעלמו. חברים באו לבקר, התאמנתי בצילום פורטרטים בחדר רחב הידיים, פיתחתי והדפסתי תמונות. באביב עבר לגור איתי בשותפות ידיד שהיה אז סטודנט, היום דוקטור לגאולוגיה בקראקוב. עם תום הלימודים נשארתי עוד כמה חודשים, וחזרתי לישראל בחורף הבא- ב3 לינואר, 13 ימים לפני פרוץ מלחמת המפרץ של 1991, ומתקפת הסקאדים הראשונה, כדי לחוות ביעותים מסוג שונה… הפעם כבר לא הייתי אמיצה, אבל הייתי בבית, לא היה לאן לחזור.

שרלוט על הגג, ברוקלין 1990

ב-7 לדצמבר האחרון התקיים אירוע לכבוד יום זכויות האדם בככר רבין. אספתי את הילד שלי מבית הספר בתל אביב,  בלחץ הזמן ויתרתי על חיפוש מתיש של חניה באזור הצפוף, הילד עלה למכונית והמשכנו לכיכר. רק כשהתרחקנו מבית הספר הטיח בי בכעס: "אמא, למה לא נכנסת לראות את התערוכה שלנו?". מסתבר שבאותו יום הזמינו אותנו, ההורים, לראות תערוכת תוצרי הילדים בנושא "מנהיגות". העניין הזה פרח מזכרוני, וגם העובדה שהתערוכה היתה תלויה יום אחד בלבד, אותו בוקר שישי. ליבי נחמץ, איך יכולתי לעשות את זה לילד. העבודה שלו היתה על מהטמה גנדי.
הגענו אל הככר, פגשנו לראשונה את אסמא אגבארייה זחאלקה, וכמה חברים מדעם שהכרתי מהפייסבוק. רק כשחזרנו הביתה, עבר לי הרהור בראש, שבעצם החוויה שעברנו יחד, מפגש עם מנהיגה כריזמטית, והצילום עם שלט: "גם אני רוצה להחזיר את השלום לתמונה", ששמה לנו ביד פעילת הפורום למשפחות השכולות, היתה עוד המחשה חיה בשבילו על נושא המנהיגות ולקיחת אחריות.

ילד פוגש מנהיגה, ואולי גם- מנהיגה פוגשת מנהיג לעתיד?

אחד הדברים שריגשו את שנינו שם בכיכר, היה סגנון המחאה היותר רגשי, קצבי, עממי, סוחף ומלהיב. אני, שנפשי שרוטה ומצולקת מהפגנות שמאל במשך עשרות שנים, זוכרת סיסמאות, דגלים, שלטים, בעיקר מילים וסמלים בכיכר רבין, באחת ההפגנות האחרונות ספגנו רימון עשן שנזרק אל מפגינים ברחבת מוזיאון תל אביב.  הפגנה שהשאירה חותם מדכא.
ה"הופעה" של אסמא וחבריה היו בה כל כך הרבה אנרגיות חיוביות שהזכירו את הפגנות ההמונים בקיץ שעבר, סגנון המחאה החברתית. נכבשתי כליל. קצב הדרבוקות הוא הקצב שמוכר לי מריקודי ה"דבקה" בחתונות של השכנים ביפו. חשבתי לעצמי- שמוזיקה, וכל ביטוי רגשי, יכולים לחבר בין אנשים, להפיג שנאה.

אבל לא המפגש הזה גרם לי להחליט להצביע דעם. ביום שפרסמו את רשימת עשרת המועמדים, נכנסתי לאתר שלהם וקראתי על כל אחד ואחת בעשיריה הזו. גיליתי אנשים שדומים לי מאוד, תמהיל מאוזן למדי של נשים וגברים, יהודים וערבים, "אשכנזים" ו"מזרחיים", פעילים חברתיים, עובדת סוציאלית, עובדת קבלן לשעבר, אמנים. אין במפלגה הזו גנרלים, אין פוליטיקאים מקצועיים, אין כוכבי תקשורת. אז נפל האסימון- הדור הצעיר פתח במחאה חברתית אדירה. הם וגם דור הביניים- הדור שלי, מיוצגים יפה במפלגה שכבר היתה שם בזמן המחאה החברתית, אבל מעטים ידעו עליה. המחאה העלתה למודעות בדיוק את האג'נדה שלהם- החיבור בין המדיני לחברתי, אף שיוזמי המחאה ניסו להתנער מקריאה פוליטית מדינית חד משמעית.

ֿבעוד פחות מ-24 שעות ייפתחו הקלפיות, הרבה מילים כבר נכתבו, שלי ודאי לא יעשו שינוי. בכל זאת כמה מילים על רגשות, ובעיקר- על הפחד. אומרים לי שההצבעה שלי עלולה לשמש את ביבי, שהקול שלי ייזרק לפח, שהמצב קריטי, מדברים איתי על אחוזי חסימה. במשך כל השנים האחרונות אני חיה תחת טרור של ממשלה פשיסטית, תחת הפחד שעוד יהיה כאן גרוע יותר. כשראיתי את טקס ההשבעה של אובמה, את ההתרגשות בכל העולם, אמרתי לעצמי שדרוש אובמה בישראל, כלומר מנהיג כאריזמטי שבא מהקבוצות המוחלשות, ומסוגל לחולל כאן שינוי, או לפחות להפיח תקווה. לא ידעתי שהמציאות עולה על הדמיון, וכבר באותו זמן היתה כאן מנהיגה, אישה ערביה – חכמה ומרגשת, בעלת חזון של תקווה, כזו שתפיסת העולם שלה היא של בנייה, של התעלות מעל כל ה"הפרד ומשול" שמשחק לידי השלטון, והמסר הצלול שלה הוא: "בואו נניח את משקעי העבר וניקח אחריות על ההווה ועל עתיד ילדינו". עברו עוד כמה שנים עד שנחשפתי לאסמא אגבריה זחאלקה, ואיתי נחשפו אליה עוד רבים שהחליטו להצטרף ולתמוך. כעת ברגע האמת- מבקשים ממני להתעלם מהבחירה האמיתית ומהרצון האותנטי שלי, ולהצביע שוב בהתאם לפחד הציבורי מביבי, מבנט ומגורמים קיצוניים אחרים. ואני אומרת: הדרך היחידה להתגבר על הפחד היא- לא לפחד ללכת עם נטיית ליבך ועם מה שמורה השכל הישר.

בשנת 1984, בפעם השניה בה היתה לי זכות הצבעה, ביקש ממני אבי להתלוות אליו לכנס פעילים של לובה אליאב. כבר לא זוכרת מה נאמר שם, זוכרת את החצר בה הוא התקיים, ברחוב החשמונאים בתל אביב, זוכרת שהיו הרבה אנשים וכולם היו חדורי התלהבות. אבא, שהיה בין מקימי קיבוץ מלכיה, בהמשך עבד כמדריך פלחה בנהלל, ולאחר מכן כמפעיל ציוד מכאני בסולל בונה, היה רוב חייו פועל בעל תודעה מעמדית. הוא קרא את קארל מרכס בצעירותו, ותמיד הצביע למפלגות השמאל. כשלובה החליט לרוץ בסיעת יחיד לכנסת, אבא החליט שיעזור לו בכל דרך אפשרית, משום שהבין שהאיש הזה ראוי ובעל יושרה, שהפעילות שלו בעיירות פיתוח, התרומה שלו לשכבות מוחלשות כל כך רבה, שפשוט מגיע לו. שאלת אחוז החסימה לא עניינה את אבי- הוא אכן הצליח להביא כמה וכמה תומכים מסולל בונה, וגם אותי. ביום שאחרי הבחירות היה מאוכזב מאוד. אבא, שנשאר אדם תמים ואופטימי כל חייו, לא קיבל את זה שהמציאות בישראל מורכבת ואינה כל כך קלה להשפעה כמו החברה הקיבוצית שבה הצליח להשפיע בעבר.
לפני עשרה ימים מלאו 6 שנים למותו של אבא. היום, יום לפני הבחירות, אני נמצאת באותה סיטואציה- הליכוד שולט, בממשלה ובסקרים. התחושה שלי- מצד אחד התלהבות גדולה ממפלגה שאני מאמינה בדרכה, ומצד שני- זרות וניכור מכל הגועל המתרחש במערכת הבחירות הזו, השחיתות, השקרים, ההפחדות והאיומים, קבוצות מוחלשות שאינן מיוצגות במפלגות הגדולות ביותר. המועמדת שבחרתי בה צריכה להתגבר על קירות הבטון שבלב, בצד היהודי והערבי, על השמרנות, על תקרות הזכוכית ועל אחוזי החסימה. תמיד הצבעתי כמו אבי, השפעתו עלי היתה רבה מאוד. מניחה שגם השפעתי על הילד שלי תהיה גדולה. שואלת את עצמי למי אבא היה מצביע הפעם. כמו שהכרתי אותו- אם היה שומע את אסמא אפילו פעם אחת, הוא היה בוחר בה. כי אבא היה מרכסיסט, מטריאליסט מפוכח וגם רומנטיקן בו זמנית. בנשמתו היה מהפכן, וכל המהפכות החברתיות הן רומנטיות, אידיאליסטיות, יש בהן חלום על עולם טוב יותר, ויחד עם זאת התייחסות לצרכיו של האדם הפשוט, לרצון שלו להתפרנס בכבוד, להיות חופשי על אדמתו.

אתמול אחר הצהריים פגשתי את ק', חברה שעלתה לפני שנים מאוקראינה, מורה לאנגלית. יחד תלינו פוסטר של דעם בשוק הפשפשים, בדרך חזרה פגשנו את מ', שכנתי המוסלמית, התפתחה שיחת נשים בקרן הרחוב- על העבודה, על הבחירות, על סדנת בישול פלסטיני שמ' מבקשת להעביר- בישולים וסיפורים מהווי יפו. שלושתנו- נשים יפואיות, אחת יהודיה, השניה חצי נוצריה והשלישית מוסלמית, נצביע דעם הפעם. בערב נזכרתי בתערוכת המנהיגות בבית הספר, בעבודה על גנדי שפספסתי כי לא היתה חניה. הבנתי שהמסר הכי חשוב שיכולה לתת לילד שלי הוא: "היה אתה השינוי שאתה רוצה להיות בעולם".

השינוי שאני רוצה לראות בחברה הישראלית הוא זה שמביאה איתה דעם, ובראשה אסמא אגבארייה זחאלקה. ואני יודעת שייתכן מאוד שביום רביעי אני אהיה מאוכזבת מתוצאות הבחירות, אבל בוחרת להשקיע במניה חברתית לטווח רחוק. וההשקעה תישא פרי בסופו של דבר, בבחירות האלו או הבאות אחריהן. אחרי הכל אני במזרח התיכון, כנראה שצריך כאן אורך רוח של גמל, אין קיצורי דרך.

בלוג זה תומך בדעם

בכל שנה בעונה הזו, אני נזכרת בשקדיות של ליפתא. בפברואר 2003 הצטרפתי למפגש בין חברי עמותת "זוכרות" עם כמה מתושבי הכפר שגורשו ממנו ב1948, ובניהם, אשר חיים כיום במזרח ירושלים. אחד המקומות היפים והציוריים, במיוחד בעת פריחת השקדיות הרבות. זוכרת שרציתי לצלם שם כל בית וכל פינה. זהו הכפר היחיד שנשאר כמעט שלם לאחר הנטישה, וכל הנסיונות להופכו לעוד "פנינת נדל"ן" עם קניון מסחרי עלו בתוהו לעת עתה. משתפת כאן כמה צילומים מאותו ביקור – שרידי הכפר והתושבים שסיפרו את סיפורם וערכו תפילה משותפת בסוף המפגש. ניסיתי אז וגם היום לדמיין איך נראה הכפר כשהיה שוקק חיים, עם ילדים מתרוצצים בין הבתים, נשים עם סלים על ראשן, סוסים, חמורים, עיזים וכבשים רועות. שואלת את עצמי מה היה נגרע מכוחה ומבטחונה של מדינת ישראל לו היתה מאפשרת לפחות ל"נוכחים הנפקדים" בעלי האזרחות הישראלית, לשוב ולחיות בכפר. נכון שהיה יוצר תקדים, אבל במקומות שבהם אפשרי (ויש כמה וכמה כאלו, איקרית ובירעם רק שתי דוגמאות), מדוע לא לעשות את המחווה האנושית הזו, ולאפשר בכך גם שימור של תרבות מקומית בעלת מסורת של שנים רבות?

באתר מנהל השימור של רשות העתיקות נכתב: "בתקופה הביזנטית שכן במקום יישוב בשם "נפטו" ובתקופה הצלבנית כפר בשם "קלפסטה", שממנו שרד מבנה מרשים הנמצא סמוך לגרעין הכפר. במאה ה-16 מנה הכפר כ- 400 נפש ומאז התפתח בהדרגתיות."  נזכרת בביקור במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, בתערוכה של כלי עבודה עתיקים הוצג גם צילום של פלאח פלסטיני בכפר שבשומרון, שמשתמש באותה מחרשה גם בימינו. עמדה לידינו אישה בלבוש חרדי, ואמרה לילדיה: "הוא מהכפר שלידינו." זה המחיש לי את האבסורד- מצד אחד מקימים מוזיאונים לשמר בפורמלין את התרבות בת אלפי שנים, שורשי התרבות היהודית מתקופת המקרא, ומצד שני- הורסים ומחבלים ביישובים של שוכני מערות, מרוקנים כפרים מיושביהם והופכים אותם לבתי רפאים, במקרה הטוב, או מבצעים בהם "שימור מוחק"- הופכים אותם לבתי מגורים לעשירים בלבד, בעלי צביון שונה לחלוטין מזה שהיה במקום. בליפתא למרבה המזל החברה להגנת הטבע וגופים אחרים, הצליחו למנוע את התוכנית הזו. לא דווקא כדי להנציח זכרם של אלו שחיו שם. בשימור הטבע, דאגה לחי ולצומח אנחנו אלופים. בני האדם הם כבר סיפור אחר.

© צילומים: ורד נבון – כל הזכויות שמורות

"היום, כמו אז, איני יודע אם לפגיעה בזולת אחראי טבע האדם, או טבעם של המוסדות המושלים בבני-האדם"
(ארי דה לוקה – "לא עכשיו, לא כאן")

היה לי חשבון עם בנק לאומי. לא סיפור על חובות גדולים, לא על נושים ועיקולים, רק על יחס משפיל בין בנק ללקוח. מזמן רציתי לספר, אבל המילים נתקעו לי. קיוויתי שאשכח אבל קורים דברים שמזכירים… אולי אתחיל מהסוף, בכמה מילים שנישאו בבית עלמין הירקון, ברגעי הפרידה מאבא, כי הסיפור שלו:

"עובדיה היה בן אדם מיוחד ויחיד במינו. הוא לא היה דומה לאף אחד, אף אחד לא היה דומה לו; אקזמפלר יחיד, אוריגינל. אני לא אשא הספד, אני רק אזכור ואזכיר." ספד ידידו אברהם גבע. "אני זוכר את עובדיה בפגישה הראשונה בינינו: איש גבה קומה, יפה תואר, יפה נפש. פנים פתוחות, עיניים צוחקות, מבטאות שמחה – לראות אנשים, להיות בקשר עם אנשים. עובדיה היה חלוץ, במובן הנקי והטהור ביותר, והיה בין ראשוני מלכיה בימים ההם. במשך השנים לא היתה קרבה מיוחדת ביני ובין עובדיה. אחרי ההלויה של חברנו לייזר נכנסתי איתו לשיחת אקראי שהתפתחה, והתגלה לי עובדיה שלא הכרתי. ואני אמרתי לו: חבל שלא היתה בינינו קרבה יותר גדולה בכל השנים האלה. ואז הוא אמר משפט מדהים, שהוא איתי כל הזמן, ואני משתמש בו בהזדמנויות לא מעטות. הוא אמר: “אברהם, למה לא נתחיל להיות קרובים עכשיו?” אני מעולם לא קיבלתי הזמנה כל כך נדיבה וכל כך חד משמעית בקשר עם אנשים. זה אמר לי שעובדיה לא חי את העבר, עובדיה חי את העתיד. מה שהוא אמר: בוא מעכשיו ניצור את הקרבה בינינו."
אחותי דבורה ספרה בדמעות: "היום אני מבינה שאני מאבדת בבת אחת – את האבא ה”צמוד” שלי, את זוכה פרס נובל לסבים, החבר הכי טוב בעולם, הפסיכולוג האישי שלי, ה”קוצ’ינג” – המאמן הפרטי שלי, השכן הטוב שלי, המוסכניק, יועץ ההשקעות, המהנדס, השיפוצניק, מעצב הנוף, היזם, השף, האופה, הברמן, המורה הפרטי למתמטיקה, ביולוגיה, פיסיקה וגיאוגרפיה של ילדי, צייר ומשורר, ועוד ועוד ועוד…" ושיידה, קרובת משפחה מבוסטון כתבה במייל: "...זו בדיוק היתה הגדולה שלו – מהמעט שהיה לו נתן כל כך הרבה, ועשה שינוי כל כך גדול."

צילום: דבורה נבו

שתי תכונות נצרבו ב"הארד דיסק" של אבא: אהבת האדם, ודאגה לטובת הכלל. לא מתוך חיים נוחים צמחה השקפת העולם הזו. רוב השנים עבד כמפעיל ציוד מכאני כבד בסולל בונה, עבודה קשה, בשמש, ברוח, בגשם. כשפרש לגמלאות, הצטרף למפעל שאחי הקים. היה אחראי על הקשר עם הלקוחות ועל הנגריה, טיפל בעניינים שוטפים במשרד. כשראה שהפועלים מביאים סנדויצ'ים מהבית, הנהיג מיוזמתו ארוחת בוקר משותפת על חשבון המעביד. בתשע וחצי בדיוק, אבא היה עולה לגלריה במפעל המדרגות, ומכין לכל הפועלים ארוחה שכללה באופן קבוע: פיתות, חביתות, סלט טונה עם בצל, גבינה לבנה, סלט ירקות וקפה. בעשר היה נשמע קולו רועם מלמעלה: "בואו לאכול!". כך זה היה שנים, והמפעל שגשג גם בזכותו, עד שמצבו הבריאותי הכריע אותו והפסיק לעבוד.
אבא מאוד אהב לקרוא. הוא אהב את סיפורי ש"י עגנון, "עד הנה"- היה שם אחד הכרכים. על אף שהיה אדם אופטימי, ברגעים הקשים אחרי מות אחי הצעיר, אימץ את שם הסיפור ההוא. במר ליבו עליו אמר: "בחיים שלי תמיד כשנראה שהכל מסתדר, פתאום מישהו סגר את הברז. ככה אני מרגיש עכשיו – עד הנה."

לאבא וגם לי היו חשבונות בבנק לאומי, קרוב למפעל של אחי. הפקידים הכירו את אבא והתייחסו אליו בכבוד, כשהיה צריך לבצע פעולה כלשהי התקשר אל הפקידה או אל יועץ ההשקעות שהכיר  והם ביצעו מה שצריך.
ויום אחד הגיע מכתב בדואר. לא שיחה אישית בטלפון, מכתב. הסניף עומד לעבור שינויים, נכתב שם, ויהפוך לסניף מסחרי. מי שאין בחשבונם סכום הנדרש כדי להיות לקוח מסחרי, יתבקשו לעבור לסניף אחר. במידה ולא יעשו זאת מיוזמתם בתוך כמה שבועות, ולא יאוחר מה-5 לפברואר, יועברו אוטומטית לסניף שהבנק יקבע. לאבא חסרו 15,000 ש"ח  כדי שייחשב לקוח עסקי. את חסכונותיו השקיע במבנה תעשייתי קטן שהניב דמי שכירות, בנוסף לפנסיה שנכנסה כל חודש. והיה גם חיסכון כלשהו בבנק, בטחונות. זה לא הספיק להם.
לא יכול היה להיות עיתוי גרוע מזה- אבא היה כבר בן 77, במצב בריאותי לא טוב, אחרי אירוע מוחי. לא היו לו דאגות כלכליות, הוא מעולם לא היה בחובה של שקל אחד, למעשה היה הלקוח הכי יציב ונאמן שיש. ובכל זאת- הפך להיות "פרסונה נון גראטה", כי הבנק שינה ייעודו. עבורי העיתוי היה ממש רע – קצת לפני כן רכשתי דירה בעזרת משכנתא, וכל החסכונות הלכו לשם. הייתי במינוס תמידי. הפכתי לאמא, וההוצאות גדלו. במצב הזה מי רוצה לעבור בנק? דחינו את הטיפול במכתב כמו שדוחים זבוב טורדני, כמה ימים לפני ה5 לפברואר כבר לא יכולנו להתעלם, ניגשתי אל מנהלת הסניף, הסברתי את המצב אך נתקלתי בקיר אטום, במערכת קרה, קשוחה, לא גמישה ומנוכרת, ובפקידים שחששו להציע, שמא ייבעטו גם הם החוצה בשם ההתייעלות, את הסעיף הקטן והמתבקש: "לקוחות לא עסקיים בגיל הפנסיה לא יידרשו לעבור לסניף אחר".

וכך מצאנו את עצמנו, אבא במצב בריאותי רופף, ואני, עם תינוק בן שנה, פוסעים ברחוב ראשי ביפו, בפברואר, בגשם שוטף, מחפשים סניף לפתוח בו חשבון. המשפט על הבנק שמשאיל מטרייה בקיץ ולוקח אותה בחורף הפך מוחשי…
בגלל הגאווה – בחרנו להיכנס אל בנק אחר. כשהגיע תורנו – הפקידה קמה מכסאה, אמרה: "רק רגע", ויצאה. עברו כמה דקות ולא חזרה. אבא איבד סבלנות ואמר: "אולי עדיף שנישאר בלאומי? לרע שלהם כבר התרגלנו, ויהיה פחות כאב ראש במעבר". יצאנו, עדיין גשום, חצינו את הכביש ופתחנו שני חשבונות בסניף של בנק לאומי. בלבי החלטתי: יום אחד כשיהיה לי הרבה כסף, אעזוב את הבנק הזה. כעת ממילא יש לי חוב, לא חשוב איפה הוא נמצא.

11 חודשים מאוחר יותר אבא חלה ונפטר. פחות משנה עברה מאז טולטל חשבונו ללא סיבה. מעט לאחר מכן נסגר בצו ירושה. החשבון שלי עדיין נוהל שם. היחס אלי היה כמו אל אוויר. ריבית ועמלות גבוהות, השתדלתי להפקיד צ'קים במכשיר שבחוץ, לקוות שיכסו את המינוס.

ויום אחד בית ההורים נמכר, חלקי בו מומש ונכנס לחשבון. לרגע אחד, לפני כיסוי משכנתא וכו', החשבון שלי היה שווה כמו של כמה לקוחות עסקיים. בזכות הורי שאינם. כמה אירוני, כל היחס השתנה- הפכתי לקוחת "פרימיום", הועברתי אל צוות מאיר פנים, זכיתי ליחס VIP, טלפונים מיועצת ההשקעות כל שבועיים, מתנות בחגים, הנחה של 50% על כל העמלות ועל הריבית על אוברדראפט שאין, הכל היה טוב, שכחתי לרגע את מה שהבטחתי לעצמי אז עם אבא ברחוב. התלבטתי והתמהמהתי עם ההחלטה.

לא עבר זמן רב ונזכרתי בעל כורחי – כשהבנק הכריז על תחרות "שני מליון סיבות טובות". עשרות עמותות למען קשישים, נכים, ילדים נזקקים וכו' התחרו על 2 מליון ש"ח שהבנק הקצה להן. ובין אלו השתרבבה גם תנועת "אם תרצו", תנועה לאומנית שניכסה לעצמה את המילה "ציונות", והאג'נדה שלה מכוונת נגד ארגונים כמו "רופאים לזכויות אדם" ונגד פעילי שלום. נזכרתי באבא, ובמילים: "עד הנה". כתבתי מכתב זועם למנהלת הסניף, ולדובר הבנק. הבהרתי שכלקוחה "פרימיום" אם לא תתקבל החלטה מיידית לבטל את השתתפות "אם תרצו", אמשוך חשבונותי. מחיתי על כך שארגון פוליטי מובהק משתתף בתחרות, בניגוד לתקנון ועל חשבון נזקקים. הפעם המערכת הזדעזעה: יועצת ההשקעות התקשרה שוב ושוב לשכנע שטעות לעבור, שבבנקים אחרים אין יועצים טובים, שלא כדאי. דובר הבנק ענה למייל- אין באפשרות הבנק לשנות את ההחלטה, כתב, והוסיף: "מכיוון שאנו קשובים ומחשיבים את דעות לקוחותינו, יובאו בחשבון כל ההערות והתלונות שהועלו בעמוד הפייסבוק בקשר לפרויקט חשוב זה,  בעת ההכנות לפרויקט בשנה הבאה"… עניתי שגם אני אשקול אם לפתוח חשבון בבנק לאומי בשנה הבאה. עזבתי, לא בלי חששות, ובכל זאת בתחושת הקלה, שהנה סוף סוף "סגרתי חשבון" עם הבנק.
יומיים לאחר מכן, הודיע הבנק  על ביטול תחרות "שני מליון סיבות טובות" בשל הלחץ הציבורי.

התחלתי בסוף, אסיים בהתחלה – אותו תצלום של אבא בתל אביב, שצולם בידי צלם רחוב, כנראה בתחילת 1950. למבט שבעיניו יש רק שם אחד: תקווה. אבא היה מאושר, הוא האמין באמת ובתמים שהגיע אל המקום הנכון. הוא היה ציוני אמיתי, לא מכיוון שלא היה לו מספיק כסף להגר לאמריקה כמו שעשו אחרים, אלא משום שהאמין בחזון השוויוני של ראשוני החלוצים, בערבות הדדית, בתחיית השפה העברית, במדינה ליהודים. לו היה חי היום היה מזדעזע עד עמקי נשמתו מהידיעות על מחיקת חובות של מיליארדרים, היעלמות 300 מליון ש"ח ששייכים לניצולי שואה וכו'. אבל הבנק רק משקף את מה שהפכה להיות החברה בה אנחנו חיים – חברה בה אדם נמדד אך ורק לפי ההון והרכוש שצבר.  כבוד, רגישות לזולת, יצירתיות, נדיבות, חוכמה וידע נחשבים כקליפת השום כאשר אין לך ממון. ינצלו ויעשקו אותך, יזיזו ממקום למקום כבובת סמרטוטים ויניחו לך לבחור תחת איזה גשר תגווע ברעב. אין הגנה ואין תמיכה, לא של מוסדות המדינה, ועל אחת כמה וכמה לא של אימפריות כלכליות שקמו על גבם של כל תושבי המדינה. כסף הוא חזות הכל. הנחמה היחידה שיש לי היא כוח המחאה החברתית לשנות דברים. מי יודע, אם היה אז פייסבוק, אולי הבנק היה חוזר בו גם מההחלטה שיש עמה עלבון, לשלוח איש יקר בן 77 לחפש לו סניף בנק במקום אחר.

ואם הגעתם עד כאן, שיר של ז'ק פרוור, בתרגומו של אהרון אמיר, מוקדש לאלו שהצליחו להשתחרר מעריצות, גם זו של הבנקים.

שמתי מצנפתי בכלוב  

ובצאתי היתה הציפור על ראשי

מה זה

כבר לא מצדיעים  

שאל המפקד

לא

כבר לא מצדיעים

ענתה הצפור

אה כך

סליחה חשבתי שמצדיעים

אמר המפקד

בבקשה. אין דבר, כל אחד עלול לטעות

אמרה הצפור  

נשלחתי אל עמוד הקלון בגיל 13, אלו פרטי המקרה: בכיתה ח' יצאתי עם משמרות הבטיחות לצומת הרחובות וייצמן והופיין בחולון, צומת שהיה אז הרבה פחות סואן ועדיין לא מרומזר. במרחק שני רחובות משם, בסוף ביאליק, השתרעו חולות עד "חוסמסה", שרק האמיצים העזו לחצות בלילה. הגענו אל הצומת עוד לפני הצלצול, כך שלא היו עדיין  תלמידים להעביר. מתוך שעמום או עליזות שקפצה עלי, החזקתי את המקל עם התמרור על כתפי ופצחתי בשיר של להקת כוורת- "הורה היאחזות", שהיה פופולרי באותו זמן. אח, לו יכולתי היום לרקוד ולשיר בחופשיות כזו ברחוב…
"הוחלט ונלקחה שיבולת, הרכיבוה – חרבות, חמרה, חמרה המערבולת, יצא הנח"ל לשדות, הנח"ל לשדות!" אני צוהלת ולא שמה לב שירדתי מהמדרכה לשולי הכביש. פתאום מבחינה בסימנים שהילדים מאותתים לי מהמדרכה שממול, מסובבת ראשי – מולי עומד שוטר במדים, נותן בי מבט זועם ומרעים בקולו: "באיזו כיתה את לומדת ומי המחנכת?"
למחרת בשמונה וחצי בבוקר- נקישה בדלת הכיתה בבית הספר גורדון. המורה שושנה פותחת – בפתח עומד השוטר מאתמול, מדיו מעומלנים ומגוהצים למשעי, נעליו מצוחצחות ודרגותיו בוהקות. הוא לא מבזבז זמן, מצביע ישירות עלי: "עברתי אתמול ברחוב וייצמן, וחשכו עיני" הוא נוזף, ואני עם כל מילה מחווירה, מתכווצת על הכיסא, עוד מעט אעלם כליל… "ראיתי את הילדה הזו!!!! רוקדת דבקה בכביש!!!"
המורה שושנה נראתה נבוכה מאוד, אני הייתי ילדה צנומה, צייתנית וביישנית בדרך כלל, התלמידה הטובה בכיתה, בת טיפוחיה, חלומה של כל מורה… ממש לא אחת ממחוללי הצרות הקבועים. "תודה לך, אני אדאג שזה לא יקרה יותר" היא מלמלה במבוכה. השוטר, נפוח מחשיבות עצמית, הסתובב ויצא מהכיתה. בזאת העניין הסתיים, אבל כמובן נחרת בראשי. ומאז ועד היום בכל פעם שרואה שוטר מיד בודקת את עצמי, שלא אתפס על חם…

בקיץ של אותה שנה איבדנו את יעל. יעל היתה חברתי הטובה, ילדה בת גילי בדיוק- שתינו נולדנו ב15 למרץ, בהפרש של 10 שעות, אני בצהריים, היא בערב, והתגוררנו באותו רחוב, במרחק של עשרה בתים. שתינו למדנו באותה כיתה, ואחר הצהריים למדנו גיטרה אצל המלחין ניסים שובל שגר ליד בית הספר. ביום הראשון של החופש הגדול נסענו בקו 92 אל העיר הגדולה, אל מגדל שלום. דיזנגוף סנטר עדיין לא הוקם אז, כל בו שלום היה המקום שבו אפשר לבלות. עלינו אל הגג והשקפנו אל גגות העיר. בחנות המזכרות יעל קנתה לי שרשרת אפריקאית עם חרוזי עץ בצבע חום "כי שכחתי לקנות לך ביומולדת" אמרה. חזרנו באוטובוס – "בואי נלך לצד האחורי, אני לא רוצה לראות זקנים" דחקה בי במעבר. "הם נראים נורא, אני לא רוצה להזדקן אף פעם" המשיכה. עוד אחד מצירופי המקרים המצמררים שקרו לי בחיי. שבועיים לאחר מכן- ב14 ביולי 1974, יעל נהרגה, במקום שנקרא: "כפר חיים", כאשר גלגל בטון התמוטט עליה בגן הילדים שהפעילה אחותה הבכורה.

השנים הבאות היו עבורי שנים של אבל. זו היתה הפעם הראשונה בה חוויתי מות אדם קרוב בן גילי. בתיכון- מיטרני, דחקתי עצמי לפינה ולא התבלטתי, שקעתי בדיכאון בתקופה שבה לא היו פסיכולוגים על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן. התמודדתי לבד, כמעט ללא תמיכה.
כבר לא זוכרת מה היו הנסיבות – מורה שהרגיז אותנו? תקרית מקומית אחרת? מרד נעורים? בכל אופן זוכרת שהרעיון היה שלי, וגם הביצוע: גזרנו בריסטול בצורת לב, עליו ציירנו סורגים וכתבנו בגדול: "כלא י' שש". תלינו על דלת הכיתה… ידענו שיש דבר כזה- כלא שש, אבל לא היה לנו מושג קלוש  מי נכלא בו ועל מה. משחק המילים היה משעשע. השלט לא החזיק שם הרבה זמן- לרוע המזל עבר במסדרון דווקא המנהל- אלישע שפי, איש גדול תרתי משמע- אדם גבה קומה, ידוע מאוד בתחומו- חקר המקרא. הוא שהקים את בית הספר ברוחו ובדמותו, איש מורכב, שלימד אותנו תנ"ך וגם שיעורים בחינוך מיני, צירוף שהיום ודאי נשמע מוזר. במעומעם זוכרת שריננו עליו שהוא אלמן מבוקש, וידעו לספר על פרשיות האהבה שלו. בכל אופן – אדם חריף מחשבה וחד לשון שלא היית רוצה לקבל ממנו נזיפה. "מי אחראי לשלט הזה?" שאל ממרומי גובהו. "אני" צייצתי בקול רפה. "תגשי אלי בבקשה בהפסקה".
ניגשתי. "למה תליתם את השלט?" תמה בקולו העמוק. לכי תסבירי שמדובר ברוח שובבות, המהפכה שהגיעה אלינו מעבר לים באיחור של כמה שנים- פסטיבל וודסטוק, החומה של פינק פלויד… התחלתי לגמגם, כשהשיחה קיבלה תפנית לכיוון לא צפוי. "את יודעת שאני מכיר את אתי שריד, נכון?" אתי היתה אמה של יעל שנהרגה, מורה בבית ספר אחר. "אתי סיפרה לי שהפסקת לנגן אחרי שיעל נהרגה, ושהדבר מעציב אותה מאוד" המשיך. "זה נכון, הפסקתי לנגן כשהיא מתה" עניתי, ובאותו רגע התחילו לזלוג דמעות מעיני. המתח שהתפוגג, כל מה שהיה עצור בפנים שנתיים יצא החוצה- פלג קטן הפך ליובל, היובל לנחל, והנחל לנהר של דמעות שאיימו להציף את כל חדר המנהל, על השולחן הארוך שלו. אני בצד אחד, מנהל בית הספר בצד השני, והוא מסביר לי באריכות תוך כדי שאני מתייפחת, את המושג "השארות הנפש". "אם תמשיכי לנגן, יעל תישאר בזיכרון דרך הנגינה שלך, אולי זה סוג של הישארות הנפש" הסביר לי.
לקח עוד קצת זמן עד שחזרתי לנגן, גם בהשפעת השיחה ההיא עם אלישע שפי. הגיטרה הפכה להיות מקור של נחמה. הקמנו להקה- טל האורגניסט שהביא את סטיבי וונדר ואת דם יזע ודמעות, דינה בעלת קול הזמיר- אז עולה חדשה מאנגליה, הביאה את "רחובות לונדון", את הביטלס ואת מריאן פיית'פול, בתקופה מסוימת ניגן איתנו גם מתופף, יצחק, שהעריץ את רינגו סטאר, ואני עם הגיטרה הבאתי את אריק קלפטון, ג'וני מיטשל, בוב דילן וניל יאנג. בסך הכל היה לנו רפרטואר נרחב וזכינו גם להופיע על הבמה במסיבת הסיום של בית הספר.
הגיטרה נשארה איתי עד אחרי הצבא, ואז בנסיבות אחרות שאינן קשורות באובדן חיי אדם, זנחתי את המוזיקה ועברתי לביטוי עצמי ויזואלי, על כך אולי אספר בפוסט אחר.
אבל ללא ספק- מבין האמנויות, אין ולא יהיה מקור נחמה חזק יותר ממוזיקה בחיי.

נ.ב. רק אחרי שכתבתי נודע לי שד"ר אלישע שפי הלך לעולמו לפני כמה שנים. הפוסט הזה מוקדש גם לזכרו.

בעקבות צילום של ילד וחמור במצפור מואב, שמשתתף בתערוכת "לחם ושושנים", ביקשו ממני חברים לספר עוד על המקום ועל ההתרחשות, ואני נענית בחפץ לב.
אתחיל מעט לפני- במקום הכי נמוך בעולם, וממנו אעלה בכביש המתפתל.

אני לא צלמת קלאסית של נופים. בצילומים שלי כמעט תמיד יש סימן כלשהו לנוכחות בני אדם, לפעמים נוכחות שמזיקה לנוף, לפעמים משתלבת בו, לרוב גם וגם.

בדרך לעין בוקק

אני לוקחת איתי את המצלמה לכל מקום, אבל במקומות הצחיחים וההרריים, שבהם צריך להתאמץ מאוד כדי למצוא ירוק, אני מצלמת באובססיביות.
המאבק בין טבע לציויליזציה מעסיק אותי הרבה. לדאבון לב בעיר שבה אני חיה ידה של הקידמה על העליונה, והיא מחסלת ללא לאות את כל פיסות הטבע שנותרו. גם סביב ים המלח התהליך הזה קורה, ובכל זאת ישנה האשליה שהטבע עדיין מנצח, לעת עתה.

בעין בוקק הלב מלא פליאה- איך בתוך היובש והצחיחות שמסביב בוקעים מים צלולים, מאפשרים חיים.

דירה קטנה מוכת נמלים ביישוב נווה זהר, משמשת אכסניה לנו וליצורים קטנים מזדמנים. אני תוהה איך בני אדם הצליחו להכות שורשים ליד ים המוות, מקום שבו כל כך קשה לחיות.

חוזרים בדרך לא מוכרת, עם עצירה בערד, מבקשים אחיזה בעיר שעל אם הדרך – עוברים ליד מוזיאון אמנות סגור, מגיעים אל שוק דל מציאות, רחובות מעולפים בסייסטה של שעת צהריים. שואלים עוברת אורח מזדמנת והיא מצביעה לכיוון מזרח. פונים בעקבות האצבע המורה, ומגיעים אל מצפור מואב- שם בקצה עיר נפרש בפנינו המדבר הקטן בעולם במלוא יופיו. ובנקודת החיבור בין עיר למדבר, ממש על הקצה – אנדרטה לבנה של תומרקין.

מתברר שעובר כאן נתיב הולכי רגל ורוכבים, בדרכם מן העיר אל משכנם שבמדבר.

זו היא כנראה אימם של הילדים.

והנה הם מגיעים, רכובים על חמורים. כמו בסיפור על האבא הילד והחמור- שכל מה שעשו הביא עליהם ביקורת, עד שלבסוף הרכיבו את החמור על גבם.
בסיפור שלנו האם החזקה צועדת ברגל, והילדים על חמורים, וכך הם עושים את הדרך הארוכה למטה אל הישוב שלהם שנמצא במקום שכוח-אל.
המקומות שכוחי-האל הם המקומות היפים ביותר, אגב.

חניית ביניים על סימן הציויליזציה האחרון בדרך למטה.

הקשר בין אדם לחיה תמיד ריתק אותי. רק חבל קושר בין יצור הפרא המבוית לנער שעבורו חיית המחמד היא גם משרת נאמן. והנה מפגש בין שלושה – החיה, הנער, המונומנט שנמצא לו שימוש בניגוד להוראות השלט.

עוד נעירה אחת או שתיים, והמחזה מסתיים, לאיטם הם נמוגים אל תוך מדבר יהודה. האישה צועדת ראשונה, הילדים משיגים אותה ומאיטים את קצב הרכיבה.

תמונות אלו צולמו באוקטובר 2011. המראה ודאי לא השתנה. מראה העיר שבה אני חיה השתנה כל כך הרבה מאז. עיר לא רגועה, עיר בלי הפסקה.
ממרחק של זמן אני מבינה מה מושך אותי אל הנופים המדבריים – במדבר יהודה, בסנטה קתרינה, בנגב.
האדמה החשופה, הגלויה, יש בה אמת שלא כוסתה בשכבת צמחיה, והנוף הפתוח, הנקי, משקף את רצוני העז בתודעה שנראית כך- פתוחה, נטולת מחסומים, איסורים והגבלות- שילוט ופרסומות, חשבונות לשלם, אין כניסה, אין פרסה, אין מוצא, אין זמן. התודעה העירונית שלי מתרוצצת כמו במבוך ולא נרגעת.
כאן מול המדבר פתאום יש זמן ויש מרחב ואת שניהם אי אפשר לקנות בכסף. גם הכסף מאבד משמעות למינימום ההכרחי. "קניון" הוא שמה של תופעה גיאולוגית ולא קומפלקס גדול שנועד לשאוב ממך כספים.

נופי מדבר הם געגועים לתודעה שלווה, פשוטה ונקיה ממחשבות מטרידות. כאן גם מקומי הזעיר ביקום נעשה קצת יותר מובן.

האדריכל אחמד דמיאטי, שתכנן את הבניין שלנו ב-1936, לא לקח בחשבון רקטות מעופפות מעזה. הוא לא תכנן מקלט וגם לא ממ"ד. ודאי שלא העלה בדעתו את התהפוכות הקרבות, וגם בדמיון הכי פרוע לא היה מצליח לחזות את התרחיש – צאצאי היפואים משגרים רקטות אל העיר, 67 שנים לאחר שננטשה על ידי אבותיהם.
הדירה שלנו נראית כמו אניה ויש בה הרבה חלונות ודלתות למרפסת. טיל שיגיע מדרום יוכל להשתחל בנחת דרך חלון רחב בחדר השינה ולהתיישב ישר על הספה בסלון.

ברבע לשמונה שולחת את הילד לקייטנה ויוצאת לבדוק אם פתחו את הדלתות בבית הספר שממול בלילה כפי שהבטיחו, כי אין מקלט אחר בשכונה.  בפתח  מקבל את פני ג'ורג' השומר הוותיק,  לא דובים ולא יער, הוא טוען- בית הספר היה ויישאר נעול בלילות.  ג'ורג', יפואי נוצרי, הוא מצביע נאמן של מפלגת העבודה כבר שנים, גם בבחירות למועצה. הנטייה שלו להגן על הממסד בדרך כלל, רק לעתים נדירות יעביר ביקורת. מהשיחה הקצרה בינינו משתמע שהפעם יש לו ביקורת קשה על שני הצדדים במלחמה שהתלקחה פתאום.

נפרדת מג'ורג' ושמה פעמי אל ד"ר סיקסיק חאלד, רופא השיניים שלי בעג'מי. צועדת ברגל לכיוון יהודה הימית, מחשבה חולפת – מעניין כמה מחברי השמאלנים היו מוכנים לפתוח את הפה בפני רופא שיניים מוסלמי. את ההמלצות קיבלתי דווקא מחברה ימנית בדעותיה… ומאז נוכחתי לדעת שהוא רופא מעולה.  את המחשבות קוטע צלצול הטלפון – על הקו הילד, מספר לי על אזעקה. אין צורך להרגיע אותו, בקייטנה יש מקלט, והכל בסדר. הסירנה לא פעלה ברחוב שלנו, לא שמעתי ולא ראיתי אנשים רצים להסתתר. אני במתח, למרות שהסביבה אדישה.

חוצה חורשה קטנה, עוברת ליד כנסיה ישנה בעלת ארכיטקטורה מיוחדת, ולצידה מבנה מוזנח שנראה כמו בית מלון. האם זו הכנסיה הקופטית שקראתי עליה באתר של צור שיזף? מסמנת לי לחפש פרטים נוספים- מי הקים אותה ומי משתמש בבניין כיום?
השעה עשר דקות לפני תשע, כשהאור נופל נכון כדאי לצלם כי זה ישתנה אחר כך. יש לי כמה דקות לצלם ולהמשיך הלאה.

בהמשך- בנין נטוש ובפינה שלט קטן דהוי: "לגור בתוך ציור". מיזם נדל"ני שכנראה לא צלח, הזנחה שמאפשרת לטבע לפרוץ אל בין קירות שותקים. פעם ראיתי טווס ליד הבנין הזה. הטווסים כבר נעלמו מיפו.

בית ברחוב יפת

ברחוב יפת, חלונות מושכים את תשומת לבי, ואני מצלמת. אולי ישמשו אותי ואת שכנתי מייסר סרי בספר המשותף שרצינו להוציא: "יפו- בישולים וסיפורים".
החלונות המחודדים מעל המלבניים מאפשרים כניסה של אור טבעי, גם כשהתריסים סגורים. בבניין שלנו שבנוי בהשפעת סגנון הבאוהאוס, אין כאלו חלונות.

בית ברחוב יפת

קצת לפני ביתו של רופא השיניים, חצר ובה דחליל אקטואלי, בין עצי הרימון והלימון אזכור ל"צעקה" של מונק.

דחליל בחצר, עג'מי, רחוב אסף הרופא

מגיעה אל בית ד"ר סיקסיק.  מראה לו צילומי סטטוס, מבקשת חוות דעתו לאחר שרופא ב"מכבידנט" נזף בי, למה לא הגעתי מוקדם יותר לביקורת, כשיש נסיגת חניכיים ושלוש שיניים שצריך לעקור.
ד"ר סיקסיק מחייך – "אני מכיר את ההפחדות של מכבי, אל תקשיבי להם. תסתכלי על הצילומים – נסיגה היא דבר טבעי בגיל שלך, כל השיניים יציבות וטיפול פולשני רק יזיק.
אני מציע לא לגעת, רק להקפיד על ניקוי שיניים פעמיים בשנה, ועל היגיינה באופן קבוע. את השן הזו אפשר להשאיר וגם את זו, אם אפשר לעשות טיפול שורש, למה לעקור?
הייתי עוקר רק את שן הבינה, שמפריעה ואין בה צורך, בזה הם צודקים." והוא מסנן: "הם רוצים רק כסף…"
"לא יודעת", אני אומרת, "יש אצלנו נטייה לעקור כל בניין ישן, לבנות חדש במקומו. אולי גם רופאי השיניים כאלה…"
מספרת לו שהעקירה דרך "מכבי שלי" זולה מאוד, ויש הנחה על טיפול שורש. אני מתלבטת.
"לכי אליהם לעקירה, ותבדקי מה המחיר של טיפול שורש, תעשי מה שמתאים לך" הוא מקל עלי.
"וכמה מגיע לך על הייעוץ הזה?" אני שואלת. "כלום, זה בסדר" פוטר אותי בחיוך.
אני מאושרת, מודה לו אלף פעם, בחדר ההמתנה פציינטים מחכים, ולא נעים לי לשאול מה ידוע לו על המסגד שהקימה משפחתו רבת הפעלים ברחוב בית אשל בסוף המאה ה-19, גם שוכחת לאחל לו "רמדאן כרים".
יוצאת אל הרחוב, מצלמת גם את ביתו המפואר של הרופא, הסגנון תמיד סקרן אותי – משום מה מזכיר לי בית לבנוני, לא יודעת למה, הרי לא הייתי בלבנון אבל כך נראה בדמיוני בית שם, במיוחד הכיפה שלמעלה, חסרים רק הרים ברקע ושלג.

בית משפחת סיקסיק, עג'מי

פוסעת שוב ביפת, מגלה את החנות החדשה של חינאווי, לא זה שכולם מכירים אלא קרוב שלו שהיתה לו חנות קטנה ליד שדרות ירושלים, אצלו קניתי באופן קבוע עד שסגר, שמחה לגלות שפתח חנות חדשה ביפת. מוסרת ד"ש לליאון, הנכד הקטן שלו שלמד עם בני בגן השלום, מעון ערבי-עברי של נעמ"ת, כעת הוא ב"טביתא" והילד שלי בתל נורדאו. השפה יוצרת חיץ, מה שהיה נפלא ואפשרי בגיל הגן הולך ונעשה קשה יותר אחר כך.

ממשיכה הלאה, יש לי קצת זמן הבוקר, עוברת ליד בית המרקחת הירוק המיתולוגי. על הדלת שלט "סגור לרגל שיפוצים". הדלת פתוחה ואני נכנסת. בבית המרקחת הזה היה רוקח שידע הרבה. הופניתי אליו לראשונה ע"י שכני המנוח אבו חסן – "אם את רוצה לדעת מה היה כאן לפני 48, לכי אליו".
פח'רי, הרוקח הקשיש הלך לעולמו לפני כמה חודשים. במקום נמצא בחור צעיר שמאפשר לי לצלם את החנות שקפאה בזמן ב- 48, עם הארונות הישנים וכסאות המתכת הצבועים בירוק.
"לא, השיפוצים רק של הכניסה, לא של הארונות" הוא מרגיע אותי. "אבל אל תצלמי יותר מדי, די די, מספיק…" הוא מזהה שבעל המקום, בנו של הרוקח הקשיש, מתקרב.

למרבית הפלא הבן זוכר אותי מהפעם הקודמת שבה תחקרתי את אביו, לפני 10 שנים… הוא מאוד שמח, שדווקא בעת הקשה הזו מישהי מתעניינת במה שהיה כאן לפני הנכבה, או אולי משום שאני זוכרת את אביו.
עדיין חסרה לי הפיסה בפאזל שאביו לא ידע לענות עליה – איפה נמצאים היום האדריכל שבנה את הבניין שבו אני חיה, והאנשים שבנה עבורם. "חג' דיב וחג' ח'ליל כותאב", כך נכתב על התוכנית מ1936 שמצאתי בארכיון העירייה.
"כותאב או קוטוב?" הוא מנסה לפשפש בזכרונו. "אולי בלבנון, אולי בעמאן". "אתה בטוח שהם לא בעזה?" אני מבקשת להרגיע את מצפוני. "כנראה שלא, לפי השם הם היו עשירים, העניים ברחו לעזה, העשירים בעמאן או בלבנון, או אולי במקום אחר" הוא פוסק.
למה כל כך חשוב לדעת? למה בחרתי לגור בבניין שיש בו רוחות רפאים? למה מעסיק אותי איך זה קרה – אם הידיעה היתה פתאומית או שהיה להם זמן להתכונן? מה לקחו איתם ומה השאירו? איך יצאו מכאן- בספינה או על עגלה או במכונית? מי מקרוביהם עדיין כאן, האם היו שמחים לדעת שאני בדירתם ולא מישהו אחר?
בסיוטים שלי הגלגל מתהפך… זה סיוט אמיתי.

חוזרת דרך יהודה הימית, בפינה מבנה נטוש.

יהודה הימית, יפו

עוברת ליד מבנה שהיה שייך לעמידר, לפני כשנה התנוסס עליו שלט ענק של יזמי נדל"ן, השלט נעלם בזמן האחרון, והבניין עדיין עומד בשממונו. אולי עמידר חזרו בהם, הבניין לא נמכר והדירות יוצעו למחוסרי הדיור? קשה להאמין.

יהודה הימית, יפו

עולה במדרגות ביתי, השנה אין קישוטי רמדאן. השכנה אום חסן התאלמנה לא מזמן, והיא עצובה. המלחמה לא עושה אותה שמחה יותר. ב"עופרת יצוקה" איבדה 11 מבני משפחתה בהפצצות בעזה. ביניהם אחיה, יפואי לשעבר, שלא ראתה הרבה שנים. אני נכנסת לבדוק מה שלומה, מבקשת את הטלפון של החשמלאי שלה. כמו לסבתי מרים ז"ל, גם לשכנתי ספר גדול שנראה כמו "פייסבוק"- ליד כל מספר טלפון יש ציור שציירה כדי לזכור של מי המספר.
בטלוויזיה שידורי הרמדאן ממכה ומדינה, ולא חדשות אל ג'זירה. תודה לאל.
"הם רוצים אדוני אחד" היא מסבירה לי ומתכוונת להנהגה הישראלית "אדוני אחד, שכולם יהיו אותו דבר, יעמדו בשורה ככה, אותו דבר" מדגימה לי עם היד. "אבל בעולם יש כל מיני אנשים שמאמינים בכל מיני אלוהים".
אני מקשיבה. לא תמיד צריך להגיד משהו, אפילו אם יש מה להגיד.

סאכינה אבו שחאדה (אום חסן) עם הצמחים שלה

דיאלוג

הים הזה מבטו אל העיר העתיקה
ואומר לה: מה שלומך אישה זקנה?
ענתה לו: בסדר אך רגלי כואבות לי
ובניי רחוקים לי לא עוזרים
ואתה היסטוריה ישנה מה שלומך?
אוי, הזמן עשה את המשקל כבד עליי
הסודות התרבו
ואני גם איש זקן בכל זאת
תגידי, את זוכרת את העצים מסביבך?
כן, אך הם נעקרו
כמו שיני מפי
בכל זאת אני אישה זקנה
ואתה זוכר את האנשים בתוכך?
כן, אך הם נעלמו
כמו חלק מהסודות בראשי
בכל זאת אני איש זקן.

(מוחמד אגואני)

השבוע התבשרתי לשמחתי ששני צילומים שלי מופיעים בגליון "פמיניזם" של המגזין 44Degrees. הדף שלי נמצא בקישור הזה.
כשאני שולחת צילומים ל"קול קורא" כלשהו, לעתים מפתיעה אותי הבחירה – אני בטוחה שמתוך מה ששלחתי תיבחר עבודה מסוימת, אבל דווקא היא נשארת בחוץ, והאוצר/ת בוחר/ת באחרת. פוסט זה מוקדש לסיפורן של 8 העבודות ששלחתי, כולן מניו יורק,  ו"כולן היו בנותי" – צולמו בתקופה המשמעותית ביותר בחיי.
באותה תקופה, שוטטתי הרבה ברחובות מנהטן וברוקלין כשהמצלמה עלי וווקמן סוני צמוד לאוזני. ישנם כמה מאות נגטיבים מהשנים ההן, שפיתחתי בעצמי, אך רק כמה עשרות פריימים עברו את מסננת עיני הבוחנות והודפסו אז בהדפסת כסף על נייר אילפורד איכותי שנשמר היטב עד היום.
יום אחד אעבור שוב על הנגטיבים אחד אחד. יש לי הרגשה שיש שם פריימים שאז לא אהבתי, והיום ייראו לי ראויים לחשיפה. בינתיים הנגטיבים שוכבים במגירה, כאבן שאין לה הופכין.

ילדה במכונית
הילדה הזו היא לא אני אבל יש בה משהו ממני – המבט הסקרן החוצה. היא לא אני כי אני מעולם לא הייתי בסיטואציה שבה אימי הובילה אותי במכונית. לאמא היה רשיון נהיגה שהוציאה בעמל רב, אבל היא לא נהגה. תמיד טענה שאבי הרס את הבטחון העצמי שלה, ואולי היה בזה משהו, אבל האמת שהיא לא סמכה על עצמה מספיק כדי לנהוג במכונית, או להתגבר על הביקורת של אבא.
בתצלום הזה, מהשנה הראשונה בניו יורק, רואים היטב את השפעתו של רוברט פרנק עלי. פרנק היה אחד משלושת הצלמים שנחשפתי אליהם בשיעורים של מיכל רובנר בקמרה אובסקורה, ותחת השפעת העבודות שלהם החלטתי לנסוע לניו יורק.

Girl in car, Brooklyn 1987

בחלון הראווה
זהו חלון ראווה של חנות מפוארת בצד המזרחי של מנהטן, לא רחוק מוושינגטון סקוור. המנקין משכה את תשומת ליבי, בגלל המבט המתריס שלה. אין כאלה בובות בתל אביב. יחסיה עם המתקין שלה נלכדו בעדשת המצלמה. חבל ששוער הבניין יצא קצת מטושטש, הנוכחות שלו יכולה היתה לתרום לתחושה כאילו מדובר בסצינה מתוך סרט של היצ'קוק.

Mannequin in shop window, Manhattan 1990

כובעים נשיים, כובע גברי

את שתי התמונות הללו צילמתי כמעט באותה שעה, באזור ה Upper East Side. ההתאמה בין ההשתקפות לסוג הכובעים היא בעיני "מזל של צלמים" שיש לצלמי רחוב. המציאות לפעמים יודעת לביים את עצמה יותר יפה ממה שהיה עולה בדמיונו של צלם סטודיו. אני תמיד מציגה אותן יחד,  אבל למגזין שלחתי רק את ה"נשית". אולי זו היתה טעות.

Hats in car, Mahatten, New York, 1990

Hat in car, Manhatten, New York, 1990

את שרלוט האוסטרית, המודליסטית הראשית שלי – הכרתי בדירה הראשונה שבה התגוררתי בברוקלין,  נשארנו חברות טובות לאורך כל התקופה של ניו יורק וגם כיום נשמר הקשר. היא היתה בחורה אנרגטית, מלאת חיים, ונראתה כמו שלגיה – שער שחור ועיניים ירוקות, עור חלק לבן. היא אהבה מאוד להצטלם ויש לי המון צילומים יפים שלה במגירות. כאן – באחד המשברים שלה. היו די הרבה כאלה, אהבות נכזבות שנלווה להן שברון לב גדול. מה שאהבתי אצל שרלוט – שאף פעם לא נתנה לשברון הלב להשפיע על הקשר הבא, וכל התנסות חדשה נחוותה שוב בהתלהבות וללא מעצורים.

charlotte in a room, Brooklyn, 1990

לנה

לנה למדה איתי במרכז הבינלאומי לצילום במנהטן. היא הגיעה משבדיה. בשיחות בינינו אמרה שאין מה לקנא בבני גילנו בארץ שלה, כי השעמום שם גדול ולכן צעירים רבים עוזבים.
לתצלום הזה לא היתה אז משמעות מיוחדת בעיני – הוא נוצר כחלק מתרגיל בו התבקשנו לצלם, לפתח ולהדפיס בעצמנו פורטרט בצבע. אהבתי את הצבעוניות של הנייר עליו הדפסתי. לנה צילמה אותי ואני אותה. לא ייחסתי חשיבות לצילומים שהיא צילמה אותי, וחבל. זוכרת שמסרה לי "קונטקטים" (הדפסות מגע) של הנגטיב שצילמה בפורמט בינוני , וגם הם אבדו בערימת הצילומים. צריכה לחפש אותם. כעת, כשכמעט הכפלתי את מניין שנותי אז – ערכם של פורטרטים אלה לא יסולא בפז.

Lena, Brooklyn 1990

אישה וילדה בשדרה

אומנת שחורה וילדה לבנה, מראה שכיח במנהטן. התמונה צולמה בשדרה השניה או השלישית, ב Upper East Side. האישה נראתה לי מהורהרת – אולי חשבה על יום המשכורת השבועי, ועל התוכניות שלה לסוף השבוע.
צילמתי בגלל משחקי השחור לבן, ומשום שהזכירה לי את עצמי. גם אני הייתי "נאני" במשך תקופה מסוימת – אומנת של ילדים במנהטן. זו אחת העבודות שלאמריקאים/ות אין עניין בהן, ומי שעושה אותן הן "עובדות זרות", סטודנטיות ואחרות.

Woman and girl, Upper East Side, New York, 1990

אישה יושבת

אני כבר לא זוכרת את הנסיבות בהן צולמה תמונה זו. זוכרת שהשכונה נמצאת בברוקלין, עברתי בה פעם אחת, ולא זוכרת בדרך מאן ולאן. האישה האירית ישבה שם בתנוחה של אחד ממנהיגי האומה האמריקאית, והביטה – כבר לא זוכרת במי. אולי היו שם ילדים ששיחקו ברחוב. מאוד שמחתי שהאוצר גבי יאיר בחר בתצלום הזה, שנים לאחר שצולם, לתערוכה "מיהי גיבורה" שאצר ברעות באביב האחרון.

Woman sitting, Brooklyn, 1989

פטריק

הבחור הזה עמד על גרם מדרגות בפתח בניין ברחוב 93, ב Upper East Side. בחליפה ובמעיל שלבש, והתסרוקת, נראה לי כמו ניו יורקי טיפוסי. ביקשתי ממנו רשות לצלם אותו והוא נענה בחיוך. הבטחתי שאשלח את הצילומים והוא רשם את שמו ואת הכתובת על פיסת נייר. בזמן שרשם צילמתי עוד פריים אחד, והוא זה שמופיע כאן. התמונה הזו הופיעה על כרטיס הביקור הראשון שלי כשחזרתי לישראל. לא כולם אהבו את זה. בחורה שמופיעה על כרטיס ביקור של צלם – דבר שגרתי. לעומת זאת צעיר יפה שמופיע על כרטיס ביקור של צלמת, זה מבלבל. ("אם את הצלמת, למה יש תמונה של בחור על הכרטיס?"). בחרתי בדימוי הזה משום שהיה בו כל מה שעשיתי אז בצילום – פורטרט שחור לבן, קומפוזיציה "נקייה"- פורמליסטית, ארכיטקטורה, צילום רחוב לא מבוים.

Patrick, Manhatten, New York, 1990

"סלפי" מול מראה

את הפורטרט העצמי הזה מהדירה הראשונה בה התגוררתי, בברוקלין, התלבטתי ולבסוף לא שלחתי למגזין 44Degrees . זהו לדעתי הצילום הכי יפה שצולמתי אי פעם, משום שנעשה בתקופה שבה היו לי הכי הרבה תקוות ואמונה ביכולות שלי, והעתיד היה פתוח. מציאת הזווית הנכונה כדי לקלוט את הלבה שפעפעה אז בתוכי, נראה שהצליחה כאן, במקרה לגמרי. שהרי קשה לתכנן צילום מול מראה – העדשה לא נמצאת ליד העין.

Self portrait, Brooklyn, New York, 1987

החודש התפרסם בשפה הגרמנית כרך חדש של "האלמנך היהודי", כתב עת שמוציא לאור מכון ליאו בק, העוסק במחשבה יהודית וישראלית בת זמננו, ומחדש מסורת יהודית גרמנית ישנה אשר נפסקה ב-1933 (האלמנך היהודי הופיע לראשונה בשנת 1902 בברלין). כל כרך מוקדש למאמרים בנושא מסוים, המלווים בצילומים של צלם/ת אחד/ת. לשמחתי נבחרתי להיות הצלמת של הכרך הנוכחי שנושאו: "מפגשים" (Encounter). אחד עשר צילומים שלי מלווים כרך זה, לצערי בשחור לבן (למעט צילום העטיפה שהוא בצבע מלא). משתפת כאן את כולם – כפי שצולמו, בצבע.
כל תמונה נפתחת בלחיצה לפורמט גדול יותר.

בית ג'ימל, ספטמבר 2007

מזרקה בחוף הים, תל אביב, יולי 2010

גרפיטי בטיילת יפו, אפריל 2010

טיילת יפו

שאול הדיג ויונים

ליד הכותל המערבי, בזמן טקס השבעה לצנחנים

טיילת צ'ארלס קלור, יפו, מרץ 2013

מצפור מואב, אוקטובר 2011

פסאדה, רחוב מוהליבר, תל אביב

יפו, אפריל 2012

עטיפת כרך "מפגשים", האלמנך היהודי, ספטמבר 2014

מאחורי בית העלמין הישן של רחובות נפרשים מרחבים ירוקים. מפתיעה הצמידות שבין קברות דוממים – מצבות מלבניות קרות וברושים שתוחמים אותם כמו במסדר צבאי, לבין הטבע שפורץ בצבעים עזים, אנרכיסטי שכמותו וממלא את כל הסביבה באופטימיות. את בית העלמין לא צילמתי, רק הרהרתי לעצמי שגם אחרי המוות הצורות הישנות ידידותיות יותר לבני אדם מאלו החדשות. אמנם בזבוז גדול להקים בית קברות במקום שבו יכול להיות עוד שדה פתוח או שטח חקלאי, ויחד עם זאת זו מנוחה נכונה, השלווה כאן שוררת, פריחה, לבלוב וציוץ ציפורים, אשר נעדרים זה מכבר מבתי הקברות החדשים ההמוניים. לצערי יצא לי לבקר באלו וגם באלו. כשאמות, קיברו אותי בבית הקברות הישן, לא חשוב איפה.

החברה להגנת הטבע זימנה אותנו אל עוד מקום שמתחולל בו מאבק איתנים בין יד האדם לבין הטבע. במקום זה היתה עד לא מזמן בריכת חורף גדולה, ששימשה אכסנייה למינים רבים של בעלי חיים ושל צמחים. היא כוסתה עפר לטובת נטיעת פרדס חדש בחלק משטחה. למרות שידענו זאת קיווינו שנוכל לראות מקווה מים גדול, הילד התעקש לבוא עם מגפיים. והתאכזב לראות שכמעט לא נשאר זכר מבריכת החורף.

היה היתה כאן בריכת חורף

היו היו כאן (דו) חיים

בהיעדר מים שתמיד מושכים את תשומת הלב, אנחנו מוצאים עניין בחי ובצומח מסביב. חשבנו להביא בלוק ציור ועפרונות צבעוניים ולצייר בטבע, אבל שכחנו בבית, אולי לא במקרה.
אני מצלמת את מה שאין לי היכולת והסבלנות לרשום בעפרונות או בגירי פחם.

מחול הרימונים

ארמון הנמלים

בית באר? בחברה להגנת הטבע יודעים להסביר על המגוון האקולוגי, אך סיפורם של בני האדם נשאר עלום.

ומי האנשים שעל הקיר?

מטפסים אל גג המבנה, מולו ניצב שלד של בית אחר, כמעט כאילו לקוח מציורי ילדים.

במבנים נטושים יש הרבה קסם – מצד אחד הם חתומים – עדות לחיים שהיו כאן פעם ועכשיו הם תעלומה, זכרונות של אחרים אשר נעדרים מהתמונה. מצד שני הם פרוצים לארבע רוחות, הפכו לנחלת הכלל.

בית שהפך להיות חלק מהטבע, או טבע שפלש אל תוך בית? מכל חלון נשקף נוף אחר.

ושוב אנחנו בחוץ