מאחורי בית העלמין הישן של רחובות נפרשים מרחבים ירוקים. מפתיעה הצמידות שבין קברות דוממים – מצבות מלבניות קרות וברושים שתוחמים אותם כמו במסדר צבאי, לבין הטבע שפורץ בצבעים עזים, אנרכיסטי שכמותו וממלא את כל הסביבה באופטימיות. את בית העלמין לא צילמתי, רק הרהרתי לעצמי שגם אחרי המוות הצורות הישנות ידידותיות יותר לבני אדם מאלו החדשות. אמנם בזבוז גדול להקים בית קברות במקום שבו יכול להיות עוד שדה פתוח או שטח חקלאי, ויחד עם זאת זו מנוחה נכונה, השלווה כאן שוררת, פריחה, לבלוב וציוץ ציפורים, אשר נעדרים זה מכבר מבתי הקברות החדשים ההמוניים. לצערי יצא לי לבקר באלו וגם באלו. כשאמות, קיברו אותי בבית הקברות הישן, לא חשוב איפה.
החברה להגנת הטבע זימנה אותנו אל עוד מקום שמתחולל בו מאבק איתנים בין יד האדם לבין הטבע. במקום זה היתה עד לא מזמן בריכת חורף גדולה, ששימשה אכסנייה למינים רבים של בעלי חיים ושל צמחים. היא כוסתה עפר לטובת נטיעת פרדס חדש בחלק משטחה. למרות שידענו זאת קיווינו שנוכל לראות מקווה מים גדול, הילד התעקש לבוא עם מגפיים. והתאכזב לראות שכמעט לא נשאר זכר מבריכת החורף.
היה היתה כאן בריכת חורף
היו היו כאן (דו) חיים
בהיעדר מים שתמיד מושכים את תשומת הלב, אנחנו מוצאים עניין בחי ובצומח מסביב. חשבנו להביא בלוק ציור ועפרונות צבעוניים ולצייר בטבע, אבל שכחנו בבית, אולי לא במקרה.
אני מצלמת את מה שאין לי היכולת והסבלנות לרשום בעפרונות או בגירי פחם.
מחול הרימונים
ארמון הנמלים
בית באר? בחברה להגנת הטבע יודעים להסביר על המגוון האקולוגי, אך סיפורם של בני האדם נשאר עלום.
ומי האנשים שעל הקיר?
מטפסים אל גג המבנה, מולו ניצב שלד של בית אחר, כמעט כאילו לקוח מציורי ילדים.
במבנים נטושים יש הרבה קסם – מצד אחד הם חתומים – עדות לחיים שהיו כאן פעם ועכשיו הם תעלומה, זכרונות של אחרים אשר נעדרים מהתמונה. מצד שני הם פרוצים לארבע רוחות, הפכו לנחלת הכלל.
בית שהפך להיות חלק מהטבע, או טבע שפלש אל תוך בית? מכל חלון נשקף נוף אחר.
ושוב אנחנו בחוץ
