בעקבות צילום של ילד וחמור במצפור מואב, שמשתתף בתערוכת "לחם ושושנים", ביקשו ממני חברים לספר עוד על המקום ועל ההתרחשות, ואני נענית בחפץ לב.
אתחיל מעט לפני- במקום הכי נמוך בעולם, וממנו אעלה בכביש המתפתל.
אני לא צלמת קלאסית של נופים. בצילומים שלי כמעט תמיד יש סימן כלשהו לנוכחות בני אדם, לפעמים נוכחות שמזיקה לנוף, לפעמים משתלבת בו, לרוב גם וגם.
בדרך לעין בוקק
אני לוקחת איתי את המצלמה לכל מקום, אבל במקומות הצחיחים וההרריים, שבהם צריך להתאמץ מאוד כדי למצוא ירוק, אני מצלמת באובססיביות.
המאבק בין טבע לציויליזציה מעסיק אותי הרבה. לדאבון לב בעיר שבה אני חיה ידה של הקידמה על העליונה, והיא מחסלת ללא לאות את כל פיסות הטבע שנותרו. גם סביב ים המלח התהליך הזה קורה, ובכל זאת ישנה האשליה שהטבע עדיין מנצח, לעת עתה.
בעין בוקק הלב מלא פליאה- איך בתוך היובש והצחיחות שמסביב בוקעים מים צלולים, מאפשרים חיים.
דירה קטנה מוכת נמלים ביישוב נווה זהר, משמשת אכסניה לנו וליצורים קטנים מזדמנים. אני תוהה איך בני אדם הצליחו להכות שורשים ליד ים המוות, מקום שבו כל כך קשה לחיות.
חוזרים בדרך לא מוכרת, עם עצירה בערד, מבקשים אחיזה בעיר שעל אם הדרך – עוברים ליד מוזיאון אמנות סגור, מגיעים אל שוק דל מציאות, רחובות מעולפים בסייסטה של שעת צהריים. שואלים עוברת אורח מזדמנת והיא מצביעה לכיוון מזרח. פונים בעקבות האצבע המורה, ומגיעים אל מצפור מואב- שם בקצה עיר נפרש בפנינו המדבר הקטן בעולם במלוא יופיו. ובנקודת החיבור בין עיר למדבר, ממש על הקצה – אנדרטה לבנה של תומרקין.
מתברר שעובר כאן נתיב הולכי רגל ורוכבים, בדרכם מן העיר אל משכנם שבמדבר.
זו היא כנראה אימם של הילדים.
והנה הם מגיעים, רכובים על חמורים. כמו בסיפור על האבא הילד והחמור- שכל מה שעשו הביא עליהם ביקורת, עד שלבסוף הרכיבו את החמור על גבם.
בסיפור שלנו האם החזקה צועדת ברגל, והילדים על חמורים, וכך הם עושים את הדרך הארוכה למטה אל הישוב שלהם שנמצא במקום שכוח-אל.
המקומות שכוחי-האל הם המקומות היפים ביותר, אגב.
חניית ביניים על סימן הציויליזציה האחרון בדרך למטה.
הקשר בין אדם לחיה תמיד ריתק אותי. רק חבל קושר בין יצור הפרא המבוית לנער שעבורו חיית המחמד היא גם משרת נאמן. והנה מפגש בין שלושה – החיה, הנער, המונומנט שנמצא לו שימוש בניגוד להוראות השלט.
עוד נעירה אחת או שתיים, והמחזה מסתיים, לאיטם הם נמוגים אל תוך מדבר יהודה. האישה צועדת ראשונה, הילדים משיגים אותה ומאיטים את קצב הרכיבה.
תמונות אלו צולמו באוקטובר 2011. המראה ודאי לא השתנה. מראה העיר שבה אני חיה השתנה כל כך הרבה מאז. עיר לא רגועה, עיר בלי הפסקה.
ממרחק של זמן אני מבינה מה מושך אותי אל הנופים המדבריים – במדבר יהודה, בסנטה קתרינה, בנגב.
האדמה החשופה, הגלויה, יש בה אמת שלא כוסתה בשכבת צמחיה, והנוף הפתוח, הנקי, משקף את רצוני העז בתודעה שנראית כך- פתוחה, נטולת מחסומים, איסורים והגבלות- שילוט ופרסומות, חשבונות לשלם, אין כניסה, אין פרסה, אין מוצא, אין זמן. התודעה העירונית שלי מתרוצצת כמו במבוך ולא נרגעת.
כאן מול המדבר פתאום יש זמן ויש מרחב ואת שניהם אי אפשר לקנות בכסף. גם הכסף מאבד משמעות למינימום ההכרחי. "קניון" הוא שמה של תופעה גיאולוגית ולא קומפלקס גדול שנועד לשאוב ממך כספים.
נופי מדבר הם געגועים לתודעה שלווה, פשוטה ונקיה ממחשבות מטרידות. כאן גם מקומי הזעיר ביקום נעשה קצת יותר מובן.
