ב-7 לדצמבר האחרון התקיים אירוע לכבוד יום זכויות האדם בככר רבין. אספתי את הילד שלי מבית הספר בתל אביב, בלחץ הזמן ויתרתי על חיפוש מתיש של חניה באזור הצפוף, הילד עלה למכונית והמשכנו לכיכר. רק כשהתרחקנו מבית הספר הטיח בי בכעס: "אמא, למה לא נכנסת לראות את התערוכה שלנו?". מסתבר שבאותו יום הזמינו אותנו, ההורים, לראות תערוכת תוצרי הילדים בנושא "מנהיגות". העניין הזה פרח מזכרוני, וגם העובדה שהתערוכה היתה תלויה יום אחד בלבד, אותו בוקר שישי. ליבי נחמץ, איך יכולתי לעשות את זה לילד. העבודה שלו היתה על מהטמה גנדי.
הגענו אל הככר, פגשנו לראשונה את אסמא אגבארייה זחאלקה, וכמה חברים מדעם שהכרתי מהפייסבוק. רק כשחזרנו הביתה, עבר לי הרהור בראש, שבעצם החוויה שעברנו יחד, מפגש עם מנהיגה כריזמטית, והצילום עם שלט: "גם אני רוצה להחזיר את השלום לתמונה", ששמה לנו ביד פעילת הפורום למשפחות השכולות, היתה עוד המחשה חיה בשבילו על נושא המנהיגות ולקיחת אחריות.
ילד פוגש מנהיגה, ואולי גם- מנהיגה פוגשת מנהיג לעתיד?
אחד הדברים שריגשו את שנינו שם בכיכר, היה סגנון המחאה היותר רגשי, קצבי, עממי, סוחף ומלהיב. אני, שנפשי שרוטה ומצולקת מהפגנות שמאל במשך עשרות שנים, זוכרת סיסמאות, דגלים, שלטים, בעיקר מילים וסמלים בכיכר רבין, באחת ההפגנות האחרונות ספגנו רימון עשן שנזרק אל מפגינים ברחבת מוזיאון תל אביב. הפגנה שהשאירה חותם מדכא.
ה"הופעה" של אסמא וחבריה היו בה כל כך הרבה אנרגיות חיוביות שהזכירו את הפגנות ההמונים בקיץ שעבר, סגנון המחאה החברתית. נכבשתי כליל. קצב הדרבוקות הוא הקצב שמוכר לי מריקודי ה"דבקה" בחתונות של השכנים ביפו. חשבתי לעצמי- שמוזיקה, וכל ביטוי רגשי, יכולים לחבר בין אנשים, להפיג שנאה.
אבל לא המפגש הזה גרם לי להחליט להצביע דעם. ביום שפרסמו את רשימת עשרת המועמדים, נכנסתי לאתר שלהם וקראתי על כל אחד ואחת בעשיריה הזו. גיליתי אנשים שדומים לי מאוד, תמהיל מאוזן למדי של נשים וגברים, יהודים וערבים, "אשכנזים" ו"מזרחיים", פעילים חברתיים, עובדת סוציאלית, עובדת קבלן לשעבר, אמנים. אין במפלגה הזו גנרלים, אין פוליטיקאים מקצועיים, אין כוכבי תקשורת. אז נפל האסימון- הדור הצעיר פתח במחאה חברתית אדירה. הם וגם דור הביניים- הדור שלי, מיוצגים יפה במפלגה שכבר היתה שם בזמן המחאה החברתית, אבל מעטים ידעו עליה. המחאה העלתה למודעות בדיוק את האג'נדה שלהם- החיבור בין המדיני לחברתי, אף שיוזמי המחאה ניסו להתנער מקריאה פוליטית מדינית חד משמעית.
ֿבעוד פחות מ-24 שעות ייפתחו הקלפיות, הרבה מילים כבר נכתבו, שלי ודאי לא יעשו שינוי. בכל זאת כמה מילים על רגשות, ובעיקר- על הפחד. אומרים לי שההצבעה שלי עלולה לשמש את ביבי, שהקול שלי ייזרק לפח, שהמצב קריטי, מדברים איתי על אחוזי חסימה. במשך כל השנים האחרונות אני חיה תחת טרור של ממשלה פשיסטית, תחת הפחד שעוד יהיה כאן גרוע יותר. כשראיתי את טקס ההשבעה של אובמה, את ההתרגשות בכל העולם, אמרתי לעצמי שדרוש אובמה בישראל, כלומר מנהיג כאריזמטי שבא מהקבוצות המוחלשות, ומסוגל לחולל כאן שינוי, או לפחות להפיח תקווה. לא ידעתי שהמציאות עולה על הדמיון, וכבר באותו זמן היתה כאן מנהיגה, אישה ערביה – חכמה ומרגשת, בעלת חזון של תקווה, כזו שתפיסת העולם שלה היא של בנייה, של התעלות מעל כל ה"הפרד ומשול" שמשחק לידי השלטון, והמסר הצלול שלה הוא: "בואו נניח את משקעי העבר וניקח אחריות על ההווה ועל עתיד ילדינו". עברו עוד כמה שנים עד שנחשפתי לאסמא אגבריה זחאלקה, ואיתי נחשפו אליה עוד רבים שהחליטו להצטרף ולתמוך. כעת ברגע האמת- מבקשים ממני להתעלם מהבחירה האמיתית ומהרצון האותנטי שלי, ולהצביע שוב בהתאם לפחד הציבורי מביבי, מבנט ומגורמים קיצוניים אחרים. ואני אומרת: הדרך היחידה להתגבר על הפחד היא- לא לפחד ללכת עם נטיית ליבך ועם מה שמורה השכל הישר.
בשנת 1984, בפעם השניה בה היתה לי זכות הצבעה, ביקש ממני אבי להתלוות אליו לכנס פעילים של לובה אליאב. כבר לא זוכרת מה נאמר שם, זוכרת את החצר בה הוא התקיים, ברחוב החשמונאים בתל אביב, זוכרת שהיו הרבה אנשים וכולם היו חדורי התלהבות. אבא, שהיה בין מקימי קיבוץ מלכיה, בהמשך עבד כמדריך פלחה בנהלל, ולאחר מכן כמפעיל ציוד מכאני בסולל בונה, היה רוב חייו פועל בעל תודעה מעמדית. הוא קרא את קארל מרכס בצעירותו, ותמיד הצביע למפלגות השמאל. כשלובה החליט לרוץ בסיעת יחיד לכנסת, אבא החליט שיעזור לו בכל דרך אפשרית, משום שהבין שהאיש הזה ראוי ובעל יושרה, שהפעילות שלו בעיירות פיתוח, התרומה שלו לשכבות מוחלשות כל כך רבה, שפשוט מגיע לו. שאלת אחוז החסימה לא עניינה את אבי- הוא אכן הצליח להביא כמה וכמה תומכים מסולל בונה, וגם אותי. ביום שאחרי הבחירות היה מאוכזב מאוד. אבא, שנשאר אדם תמים ואופטימי כל חייו, לא קיבל את זה שהמציאות בישראל מורכבת ואינה כל כך קלה להשפעה כמו החברה הקיבוצית שבה הצליח להשפיע בעבר.
לפני עשרה ימים מלאו 6 שנים למותו של אבא. היום, יום לפני הבחירות, אני נמצאת באותה סיטואציה- הליכוד שולט, בממשלה ובסקרים. התחושה שלי- מצד אחד התלהבות גדולה ממפלגה שאני מאמינה בדרכה, ומצד שני- זרות וניכור מכל הגועל המתרחש במערכת הבחירות הזו, השחיתות, השקרים, ההפחדות והאיומים, קבוצות מוחלשות שאינן מיוצגות במפלגות הגדולות ביותר. המועמדת שבחרתי בה צריכה להתגבר על קירות הבטון שבלב, בצד היהודי והערבי, על השמרנות, על תקרות הזכוכית ועל אחוזי החסימה. תמיד הצבעתי כמו אבי, השפעתו עלי היתה רבה מאוד. מניחה שגם השפעתי על הילד שלי תהיה גדולה. שואלת את עצמי למי אבא היה מצביע הפעם. כמו שהכרתי אותו- אם היה שומע את אסמא אפילו פעם אחת, הוא היה בוחר בה. כי אבא היה מרכסיסט, מטריאליסט מפוכח וגם רומנטיקן בו זמנית. בנשמתו היה מהפכן, וכל המהפכות החברתיות הן רומנטיות, אידיאליסטיות, יש בהן חלום על עולם טוב יותר, ויחד עם זאת התייחסות לצרכיו של האדם הפשוט, לרצון שלו להתפרנס בכבוד, להיות חופשי על אדמתו.
אתמול אחר הצהריים פגשתי את ק', חברה שעלתה לפני שנים מאוקראינה, מורה לאנגלית. יחד תלינו פוסטר של דעם בשוק הפשפשים, בדרך חזרה פגשנו את מ', שכנתי המוסלמית, התפתחה שיחת נשים בקרן הרחוב- על העבודה, על הבחירות, על סדנת בישול פלסטיני שמ' מבקשת להעביר- בישולים וסיפורים מהווי יפו. שלושתנו- נשים יפואיות, אחת יהודיה, השניה חצי נוצריה והשלישית מוסלמית, נצביע דעם הפעם. בערב נזכרתי בתערוכת המנהיגות בבית הספר, בעבודה על גנדי שפספסתי כי לא היתה חניה. הבנתי שהמסר הכי חשוב שיכולה לתת לילד שלי הוא: "היה אתה השינוי שאתה רוצה להיות בעולם".
השינוי שאני רוצה לראות בחברה הישראלית הוא זה שמביאה איתה דעם, ובראשה אסמא אגבארייה זחאלקה. ואני יודעת שייתכן מאוד שביום רביעי אני אהיה מאוכזבת מתוצאות הבחירות, אבל בוחרת להשקיע במניה חברתית לטווח רחוק. וההשקעה תישא פרי בסופו של דבר, בבחירות האלו או הבאות אחריהן. אחרי הכל אני במזרח התיכון, כנראה שצריך כאן אורך רוח של גמל, אין קיצורי דרך.
בלוג זה תומך בדעם
