בביקור שני בציפורי השנה, ליד מנזר סנטה אנה המשקיף אל עמק יפהפה, בצד הדרך, כמעט נעלם מעין, אחייני יהל מצא את המיצב הזה, מעין מצבה ספונטנית – כמה אבנים שהודפסו עליהן צילומים וטקסטים. מאוחר יותר נודע לי שזו דמותו של המשורר הפלסטיני טאהא מוחמד עלי, אשר נולד בספוריה וממנה גורש עם משפחתו עם קום המדינה.
מיצב לזכר טאהא מוחמד עלי, האמן: אלמוני.
ציפורי, אפריל 2012
הלכתי בעקבות האבנים, מצאתי פרטים עליו בויקיפדיה:
עלי נולד וגדל בכפר ספוּרִיֶה בגליל, ובגיל שבע עשרה, במהלך מלחמת העצמאות, ברח עם משפחתו ללבנון. אחרי המלחמה לא הורשו לחזור לכפר והמשפחה חזרה והתיישבה בנצרת, שם גר עלי עד מותו. בשנות החמישים פתח חנות למזכרות לתיירים נוצרים בשוק אלקזנובה שבמרכז העיר, והתחיל בלימודי ערב בשירה. את שירתו נהג לכתוב בזמנים בהם החנות הייתה נעדרת קונים. עלי היה אוטודידקט בבית ספר למד רק ארבע שנים, כך הוא גם מסביר מדוע כתיבתו חיכתה לנבוע ממנו רק כשהגיע לגיל 41. במגרות שבחנותו המתינו במשך שנים סיפוריו ושיריו עד שאזר אומץ והחליט לפרסמם. (…) עלי כתב על ימי ילדותו בגעגועים, ועל מה שחווה כגירוש מאדמתו עם משפחתו והרס חיי הכפר השלווים. במהלך השנים הוא הוציא חמישה ספרי שירה וקובץ סיפורים קצרים בשפה הערבית. כתביו תורגמו לתשע שפות בהן סינית, רוסית, ספרדית, צרפתית ואיטלקית, ופורסמו בעשרות כתבי עת בעולם. חתן פרס טבע לשירה 2005. מת בביתו בנצרת ב-2 באוקטובר 2011
"כל מי שיש בו מכה – הוא עז נפש"
ציפורי, ליד מנזר סנטה אנה, אפריל 2012
רכשתי את ספר השירים שלו בתרגומו של אנטון שמאס, באתר של ספרים יד שניה, משום שלא מצאתי אותו בחנויות הספרים. מקווה שאפשר עדיין לרכוש בהוצאה- אנדלוס. נשביתי בקסמם של שיריו מן הראשון ועד האחרון שבהם, כמה וכמה מהם התפרסמו ברשת, בקישורים שלמטה אפשר למצוא חלק מהם.
כאן אשתף רק אחד שנגע לליבי, מתוך רבים.
(מערבית: אנטון שמאס)
נמחו עקבותינו
שרידי מגורינו נסחפו בזרם
וכל שנותר נמחק כליל
ציוני הדרך עד אחד
אינם מעוררים דבר
אינם מסמלים דבר
אינם מורים על שום דבר.
הזמן בא בימים
והימים באים והולכים, הולכים ובאים
ואני, אני אלמלא קווצה משערך
ערמונית כעין צוף החרובים
ענוגה כניחוח המשי
שהיתה כאן לפנים
צפה על פני השנה כפרח יסמין
פועמת ככוכב
מבליחה כאילת השחר -
אני אלמלא קווצת הקמפור ההיא
לא הייתי חש שיש דבר כלשהו
שקושר אותי לאדמה הזאת.
בוגדנית היא האדמה
האדמה לא תשמור אמונים
האדמה זונה היא
משדלת את השנים
מנהלת בר-ריקודים
עבור המלחים
צוחקת בכל הלשונות
ומלעיטה את מתניה לכל המזדמן.
האדמה מתכחשת לנו,
בוגדת בנו, מרמה,
ועפרה בנו בוחל, צר הוא מלהכילנו
נפשו קצה בנו וטינה הוא נוטר.
והלקוחות -
מלחים ואנסים
שעוקרים גנות-ירק
וקוברים עצים.
אוסרים עלינו להביט יותר מדי
בכלניות וברקפות
מונעים מאתנו לנגוע בירקות
בעולש ובעכובית.
אדמתנו מחזרת אחרי המלחים
ובפני הלקוחות מתערטלת
משעינה ראשה על ירך הגוזל
ובשלל עגות עוגבת
לא נכר בה שדבר מה קושר אותה אלינו.
ואני, אלמלא קווצת שערך
הערמונית כעין צוף החרובים
הענוגה כניחוח משי…
אני, אלמלא הקמפור
אלמלא הריחן והענבר
אותה לא הייתי מזהה
או אוהב
ואליה לא הייתי מתקרב.
צמתך היא
הסיבה היחידה
שקושרת אותי בחבל תליה אל הזונה הזאת.
10 במרס, 1983
ציפורי, ליד מנזר סנטה אנה, אפריל 2012
לקריאה נוספת:
אלמוג בהר נפרד מטאהא מוחמד עלי
נקמה- טאהא מוחמד עלי – פוסט של אסתי סגל
